דאבל. פרק 16.
זה לקח את כל הכוחות שלי כדי להיכנס אל החדר של סבתא ולהסתיר ממנה את כל מה שעשיתי ועדין עושה.
להביט בה בעיניים הכחולות ולא להיזכר בכל זוגות העיניים הרעות שאני כיביתי. לראות אותה שוכבת על המיטה הנוחה ולא להיזכר באנשים זרים ששוכבים בביתם ובגללי לא יקומו שוב.
כל הכוחות שלי נדרשו כדי לנהל את החיים הכפולים שלי.
חיים בהם בבוקר אני תלמידת תיכון בשנה האחרונה ללימודיה, תלמידה מצטיינת שלא מחסירה שיעור, עבודה ותמיד משתתפת ועונה לשאלות.
חיים בהם בערבים ובלילות אני חודרת אל המחוז השני ומחסלת חשבונות מהעבר. פוצעת את ליבם כמעט כמו שהם פצעו את שלי.
לפעמים תהיתי מה אמיתי ומה המסכה. מי אני באמת?
האם אני תלמידת תיכון שלובשת מסכה של חסרת רגשות או האם אני מחסלת חשבונות שמתכסה מאחורי לימודים וחברים?
נזכרתי בציטוט שקראתי פעם, כשהייתי קוראת ספרים.
׳אף אחד אינו יכול, לאורך משך זמן ניכר, לעטות פרצוף אחד כלפי עצמו ופרצוף אחר כלפי אחרים, מבלי לתהות בסופו של דבר איזה מהם הוא האמיתי.׳
מי היא הרוז האמיתית?
זו שמחייכת וצוחקת או זו שלוקחת חיים מבלי להניד עפעף?
״הכל בסדר?״ סבתא שאלה בזהירות, כנראה היא יכולה לראות דרך כל מסכת הבטחון שעטיתי על פניי.
שלחתי לה חיוך עצל, ״קצת עייפה.״
זה מתיש לנסות להיות אדם אחר ושונה ממה שאנחנו.
״הכל בסדר עם הארי?״ היא שאלה בעדינות, עיניה בוחנות את התגובה שלי.
״כן, למה שלא יהיה?״
״לא יודעת, את פחות מדברת עליו ויותר שותקת. אולי את זו שצריכה להיות פה במקומי.״ היא ניסתה להאיר את המצב עם הומור. היא הצליחה.
סבתא תמיד מצליחה.
״האמת? הייתי שמחה להתחלף איתך עכשיו.״ הודתי בכנות מלאה. כל כך הייתי רוצה לפשוט את בגדיי ולהחליף למדים המזעזעים של בית החולים. לטפס לאחת המיטות ופשוט להישאר שם.
אולי לדקה, אולי לשנה, לא משנה לי כמה זמן, העיקר שאוכל לכמה רגעים לקחת נשימות עמוקות ולא להיות במרדף אחרי הנקמה.
לקחת כמה רגעים ולחזור להיות רוז הישנה. התמימה, הטובה.
״כמה אוניות טבעו לך?״ היא שאלה ובכלל לא שמתי לב שנאנחתי באפיסת כוחות.
״יותר ממה שאוכל להציל.״ עניתי בשקט, שולחת לה חיוך קטן, ״סבתא, את חושבת שאמא ואבא גאים בי?״
השאלה הזאת תפסה אותה לא מוכנה אבל זה לא מנע מהחיוך להתפשט על פניה. לפתע, היא נראתה צעירה בכמה שנים.
״ברור שהם גאים בך, רוזי!״ היא הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח, ״למה שהם לא יהיו?״
אולי כי הפכתי למכונת הרג?
אולי כי אני לוקחת חלק בכנופיה שאבא עזב לטובת אמא?
אולי כי אני מנהלת חיים כפולים ומשקרת לכל הסביבה שלי?
אולי כי אני לא גאה בעצמי?
״אני לא יודעת, פשוט אני כל הזמן חושבת עליהם.״ מצאתי את עצמי אומרת, ״ואני תוהה אם הם גאים בי. לא הכרתי אותם מספיק בשביל לדעת מה הם יחשבו עלי.״
סבתא תפסה את ידי בין כפות ידיה החמות, מבט אוהב בעיניה, ״רוזי.״ היא אמרה, ״אני לא חושבת שהם גאים בך, אני בטוחה שהם גאים בך.״
היא אמרה את זה בכל כך הרבה בטחון שזה כמעט גרם לי להאמין לה. אבל רק כמעט. כי בתוך תוכי ידעתי שהם לא גאים בי.
יש להם את כל הסיבות למה לא.
***
״כמו מה זה נראה לך?״
״כמו ענן לבן?״
״מה? לא, תשתמשי בדמיון שלך. תסתכלי על זה שוב. זה לא נראה כמו ארנב קופץ?״
״יותר לכיוון של ארנב דרוס.״
הוא שיחרר אנחה כבדה ודרמטית, מנער את ראשו באכזבה, ״את כל כך קשה, אישה.״
״בשביל זה נוצרנו.״ חייכתי והנחתי את ראשי על הבטן שלו, ״אוקי, אני אנסה אחד אחר. כמו מה זה נראה?״
הוא עקב אחרי היד שלי שהונפה אל כיוון השמיים. הוא חשב קצת לפני שענה.
״כמו לב.״
״לב? איפה אתה רואה לב?״ שאלתי בבלבול, הוא חייך לפני שענה לי.
״הנה.״ הוא לקח את ידי שהונפה לאוויר וקיער את אצבעותיי, משלים את הצורה עם ידו השניה וביקש ממני להסתכל שוב.
הידיים שלנו יצרו ביחד צורה מושלמת של לב כשהעננים מעלינו ממלאים את החלל בצבע לבן.
שמיכה בהירה ודקה שכבה על הדשא הירוק והאינסופי, גופו של הארי מהווה כמו כרית לגוף שלי. ראשי על בטנו, מבטי מהופנט אל השמיים ולמה שיצרנו.
ידו הפנויה של הארי נחה מתחת לראשו ולכל מי שהיה בא מהצד היה חושב שאנחנו הזוג המושלם.
לרגע אחד גם אני חשבתי ככה.
״אני אוהב את הרגעים האלה.״ הוא אמר לפתע אחרי שעטף את אצבעותיי בידו והניח את ידנו על בטני, ״אני אוהב את הרגעים שאני איתך.״
״גם אני.״ הודתי בכנות, ״איתך אני שוכחת מהכל.״
איתך אני שוכחת מהצד השני. איתך אני שוכחת מהנקמה. איתך אני שוכחת מהצד האפל שלי.
״את רוצה לבוא איתי לצפון לאיזה סוף שבוע?״ הוא שאל וגרם לי להתרומם ממקומי ולהביט בו בבלבול.
״מה?״
״בואי ניסע ביחד לצפון, נתרחק מפה, נשכח מהמחוזות.״ העיניים שלו נצצו, מאושרות, ״נבלה ביחד, נשאיר הכל מאחור. לפחות לכמה ימים.״
״לצפון?״
״כן!״ הוא התיישב במקומו גם כן, מאושר כמו ילד קטן, ״בחייך, רוז בואי ניסע! כמה ימים שנהיה רק אנחנו, בלי הפחד שיראו אותנו או שאת צריכה ללכת לישון בגלל הלימודים. זה יהיה החופש!״
״סוף שבוע?״
״כן!״
״רק אתה ואני?״ שאלתי בזהירות, מנסה לא לפגוע ולא להיפגע.
״אם תרצי שני חדרים נפרדים אז אנחנו נהיה בשני חדרים נפרדים.״ הוא לא התרגש מהחשש שלי, ״אני רק רוצה שנתרחק מפה קצת, שנשום אוויר אחר. לא אכפת לי אם נישן באותה המיטה או לא.״
״זה לא מוקדם מידי?״ שאלתי בשקט למרות שהלב שלי התחיל לאהוב את הרעיון של להיות איתו.
רק אני והוא. לבד. בלי מחלוקות ובלי מחוזות. בלי הדאגות שיראו אותנו או שאצטרך לעזוב אותו בשביל עסקת סמים מפגרת.
״אם זה מוקדם מידי בשבילך אז אנחנו לא חייבים לנסוע. אני לא רוצה שתרגישי שאני מכריח אותך למשהו.״
״לא, לא, אתה לא מכריח.״ מיהרתי לבטל אותו, ״אבל נגיד ואנחנו כן ניסע, ונישן באותה החדר ובאותה המיטה, יפריע לך אם לא נעשה כלום?״
הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח, ״את חושבת שאני רוצה שניסע בשביל שנשכב?״
הסמקתי במהירות, ״מ-מה? ל-לא! התכוונתי ש - ״
״אנחנו לא נעשה כלום עד שלא תרצי, רוז. אני נשבע לך בכל היקר לי. לעולם, לא אכריח אותך.״ עיניו הירוקות בהו היישר אל תוך עיניי שלי וכל מה שראיתי בהן היה רצינות בלבד. אפילו לא טיפת צחוק.
הוא היה רציני ואמיתי. הוא לא ילחץ עלי.
״בסדר.״ חייכתי וכרכתי את ידיי סביב עורפו, משחקת עם שיערות ראשו, ״אנחנו נסע לצפון לסוף שבוע.״
את החיוך שהיה על שפתיו לא פספסתי גם כשהתנשקנו.
***
אני לא יודעת מתי זה קרה, אבל בשלב מסויים למדתי להתרגל להכל. למדתי להתרגל לבלגן שהיה תמיד בדירות של נייתן וזאין, לבדילי הסיגריות המעוכים, לריח הכבד שהיה באוויר ואפילו לספות הקרועות.
באופן מפתיע, הן היו נוחות להפליא.
שכבתי על אחת מהן כשרגליי מונחות זו על זו, מרגישה בבית כשעיניי עוברות על כל הדפים מלאי המידע.
״גרוש.״ העברתי דף אחר דף, ״אב לשלישיה. יצא מהארון. נכנס לארון. מה לעזאזל נסגר עם המחוז השני?״
״הם חבורה של נקבות.״ נייתן גיחך מהקצה השני של החדר כשהוא עולה ויורד לרצפה, סופר שכיבות סמיכה.
״ומה אני? עז?״
״יותר לכיוון של כבשה.״ זאין הגיח פתאום מהדלת, חיוך משועשע על שפתיו. הוא סגר אחריו את חתיכת הברזל והתיישב בלי הזמנה לצד רגליי, מבקש ללא מילים שאפנה לו מקום.
בדרמטיות מוגזמת, נאנחתי ונתתי לו לשבת. אבל מיד הנחתי את רגליי עליו, שולחת לו חיוך גדול.
״אדם מתחיל לחשוד.״ זאין אמר אחרי שהדליק סיגריה לבנה, זוכר להעיף את העשן לצד הנגדי ממני, ״הוא לא אמר עדין כלום, אבל הוא מתחיל לחשוד.״
״איך אתה יודע?״ נייתן שאל, זרועותיו נראות שריריות מתמיד כשהוא עולה ויורד, כאילו אין זה מאמץ בשבילו.
זאין הסתכל עליו כאילו שאל האם השמש חמה.
״בשביל מה יש לנו את אלכס?״
״אלכס?״ חזרתי אחריו בבלבול, ״מי זה אלכס?״
״אחד משלנו שנמצא אצלהם.״ זאין הסביר במהירות, ״הוא חי שם.״
״הוא כאילו מרגל?״
״כן, אפשר לקרוא לזה ככה.״ בן דודי הניד את ראשו, ״בכל אופן, אלכס אמר שאדם חושד ולפי דעתו זה רק עניין של זמן עד שהוא יפעל.״
״יפעל ויעשה מה?״ שאלתי בשקט, נלחצת כשזאין ונייתן העבירו מבטים יודעי דבר. ״מה? מה אדם יעשה?״
״יקלף בטטות.״
״נייתן!״
״ישיב לנו אש, רוז, מה כבר הוא יכול לעשות? לחתום איתנו על הסכם שלום?״ הוא חייך וקם מהרצפה, מנער את ידיו, ״אני אוהב אותך והכל, אבל את לא אמורה להיות התלמידה המצטיינת?״
״כפי שאתה רואה, אני לומדת את החומר.״ הנפתי את הדפים מול עיניו וחזרתי אל זאין, ״אז מה זה בעצם אומר?״
״זה אומר שאנחנו צריכים להיות מוכנים, שלא יקרה מצב שהם יתפסו אותנו בהפתעה.״ זאין שאף את הנשימה האחרונה של הסיגריה וזרק אותה על הרצפה, מועך עם סוליית נעלו. הוא הסתכל עלי, ״ראית כמה צרות את עושה לי, רוזי?״
״בחייך, בשביל צרות כאלה אתה חי.״
״נכון.״ הוא חייך ואז זרק את גבו על משענת הספה, מרים רגליו בנוחיות על השולחן הקטן, ״אז מה בהמשך התוכנית שלך, בת דודה?״
״קודם לפגוע בכל אלה שהיו ברצח, חצי מתו וחצי נשארו.״ הדהימה אותי האדישות בה דיברתי, כאילו דיברתי על מזג האוויר, ״ואחר כך הכנופיה הנוכחית של אדם. ובסוף אדם.״
״ואיך את חושבת לעשות את כל זה?״
״כמו שעשיתי עד עכשיו.״ חייכתי אליו והצבעתי על האקדח השחור שנח לידי, ״מרקו משרתי הנאמן ונייתן.״
״אני לא מקבל איזה תואר לשם שלי? רק נייתן? זהו?״ הוא הניח יד על ליבו, ״איה, רוז, זה כאב.״
״קח אדוויל, שמעתי שזה עובד מצויין.״ זאין גלגל את עיניו וחזר להביט בי, צוחק, ״מי הבא בתור אצלך?״
״רפאל קלרק ומייקל סטון.״ עניתי במהירות.
״מייקל סטון?״ עם המבט שזאין הביט בי היה אפשר לחשוב שהודעתי לו על מלחמת עולם שלישית, ״מייקל סטון ברשימה שלך?״
״כן, הוא היה זה שצחק כשאנסו את אמא שלי וירה באבא.״ רק המחשבה על זה העלתה לי את הדם לרתיחה, ״למה?״
״מייקל סטון הוא בערך הבן זונה הכי גדול שתפגשי.״ זאין ירק את שמו, ״את יודעת כמה פעמים הוא פגע בעסקאות שלנו?״ הלסת שלו ננעלה בכעס.
״במשך שנים, כל פעם שניהלנו עסקה גדולה הכלב הזה הופיע דקה לפני ולקח את הכל.״ נייתן הסביר את כעסו של זאין, ״מסתבר שמישהו היה מספק לו מידע.״
״כלומר, היה אצלנו חפרפרת?״
״בדיוק.״ העיניים של זאין הפכו לקשות, ״לקח לנו קצת זמן, אבל עלינו עליו.״
״מי זה היה? מישהו שאני מכירה?״
נייתן הביט בזאין וזאין הביט בו, שוקלים בלי מילים האם לספר לי או לא. זה רק הלחיץ אותי עוד יותר.
״מה? מי זה היה?״
״דושיין.״ נייתן אמר בשקט, מתחמק ממבט שלי, ״דושיין היה הבוגד.״
הלסת שלי נפלה לרצפה ועיניי כמעט יצאו מחוריהן. דושיין היה הבוגד? דושיין? הבן דוד של רוני?
זה שכולם חשבו שהמחוז השני חטף? הוא בעצם היה חלק מהם?
״אתה צוחק עלי.״
״הלוואי.״ נייתן נאנח וזאין נשאר שקט, ״הוא בעצמו בא וסיפר לנו.״
״ומה עשיתם לו?״ לפי המבט שהיה בעיניו הירוקות התחרטתי ששאלתי, ״לא, אלוהים, לא, אל תגיד לי שאתם הרגתם אותו.״
״אנחנו לא.״ זאין פצה את פיו, ״זה היה המחוז השני. איכשהו הם ידעו שהוא סיפר לנו והחליטו לחסל אותו. לא הרגנו אותו. אנחנו לא הורגים אנשים משלנו, רוז.״
״א-אבל הוא בגד - ״
״זה לא משנה, דושיין היה חבר ילדות שלנו. גדלנו איתו.״ זאין הסתכל לרצפה ונזכר בגל הרגעים ההם, ״הוא תקע לנו סכין בגב, ועד כמה שזה כואב, היו לו את הסיבות שלנו.״
״סיבות לבגידה?״
״הם סחטו אותו על החיים של רוני ואביו.״ נייתן ענה לי, ״דושיין עשה מה שהוא היה צריך לעשות.״
״להגן על הקרובים שלו.״ זאין השלים אותו, מסתכל עלי במבט רציני, ״עכשיו את מבינה למה לא רציתי שתיכנסי לתוך זה? זה חרא עמוק, רוז. עמוק ומסריח.״
״טוב, קצת מאוחר מידי עכשיו, לא?״ הנפתי את ידיי, מצביעה על הדפים ועל האקדח, ״אני כבר בפנים ואני לא אפסיק.״
״אני יודע, לעזאזל אני יודע..״ זאין צחקק, מעביר יד בשיערותיו, ״אז מייקל סטון הוא הבא שלך?״
״כן.״
״את יודעת שזה יהיה קשה.״ הוא יידע אותי ואני הנהנתי, ״לעזאזל, לראות אותו מת יהיה תענוג בשבילי.״
״הוא כל הזמן במועדוני הימורים.״ אמרתי להם למרות שהנחתי שהם כבר יודעים את זה, ״הוא ואשתו התגרשו אחרי שתפסה אותו עם כמה בחורות.״
״איזה אפס.״ סינן נייתן בגיחוך, ״רגע, יש לך כבר תוכנית?״
הסתכלתי עליו וחיוך ענק התפרס על שפתיי, חיוך שגרם להם לחייך גם כן. ״ברור.״ אמרתי, ״איך אתה במשחקי קלפים?״
***
מה הסיכויים שמספר התגובות יהיו כמו מספר ההצבעות?
אני אתן לכן את חיי בשביל זה! החלום שלי זה להגיע למאה תגובות, תקיימו לי אותו??
אוהבת!!