דאבל. פרק שלוש.
אולי זה לא היה רעיון כזה גרוע כפי שחשבתי בהתחלה. עשר דקות לקחו לי כדי להבין איך כל רעיון המסיבות עובד.
שתי כוסות של שתיה חריפה עזרו לי כדי להרגיש יותר בנוח בשמלה שיותר חשפה מאשר הסתירה, ושיר אחד קיצבי היה כל מה שדרוש כדי שאהיה במרכז הרחבה יחד עם קלואי ולילי.
לא יכלתי להזכר מתי הייתה הפעם האחרונה בה יצאתי למסיבה שכזו וגם נהנתי.
זה אף פעם לא היה הסגנון שלי וזה היה לי חדש לדעת שאולי הגיע הזמן שאחליף סגנון.
משהו באווירה, במוזיקה, בחמצן, משהו היה שונה. אולי זה בגלל שהיינו במחוז אס או אולי זה היה כי שתיתי כמה כוסות נכבדות של אלכוהול יקר, כך או כך, הרגשתי אחרת.
ואהבתי את זה.
אהבתי את זה שיכלתי לשתות ולגלות שזה שונה ממה שדמיינתי וזכרתי. אהבתי את זה שלפתע יכלתי לזוז בתוך השמלה הקטנה ויחד עם זאת לשמור על איברי הצנועים.
אהבתי את זה שלילי, קלואי ואני יכלנו לצעוק בקולי קולות את שורות השיר מבלי שאף אחד יזרוק לנו מבטים מתנשאים.
המבטים היחידים שקיבלנו היו של בחורים שהיו מתים להתקרב. אבל קלואי לא ממש נתנה להם, או שהיא נראתה מאיימת, או שהיא פשוט שידרה שהיא לא רוצה שיתקרבו. אני מהמרת על השני. אין אחד שיחשוב שקלואי נראית אחרת מאשר יפיפיה.
״קדימה, ילדה, תני לנו את זה!״ קלואי צעקה בחיוך כשלילי צחקה לצידה, מבטי שתיהן עליי ואני נענית לבקשת גופי ופשוט משחררת, עוצמת עיניים, קופצת, מתנועעת, רוקדת, נהנית.
״אני צריכה לשתות.״ צעקתי ללילי וקלואי והן הנהנו.
זרמנו מתוך רחבת הריקודים לכיוון הבר, נעמדות ונשענות על השיש השחור, מתנשפות בכבדות כשמצחחקות שניה לאחר מכן.
״שוטים!״ צעקה קלואי ואני ולילי צעקנו לתרועה כאות הסכמה.
הברמן חייך בזחיחות לכיוונינו כשקרץ בהנהון והסתובב אל עבר מדפי המשקאות הגבוהים.
׳חתיך!׳ קלואי דיברה בלי מילים עם השפתיים. אני הבטתי בו מאריך גופו ובלי שום בעיה חוטף את בקבוק הג׳ים ביד ומתקדם לכיוונינו. מניח 3 כוסות שוטים אל מולנו ומוזג אליהם את הנוזל החריף במקצוענות.
חתיך, אבל רברבן.
לילי שלחה לו חיוך מוקיר תודה ששלח אותו לגן עדן ושלושתנו הבטנו זו בזו, חיוך חולמני על שפתינו.
״לחיים!״ קראנו בעודנו צוחקות, מקפיצות את הכוסיות הקטנות ומורידות את הנוזל במורד גרוננו.
במהירות, הושטתי את ידי אל נחשי הגומי שעמדו להם בקערה, מעבירה את הטעם השורף.
״מסיבה!!״ קראה קלואי והנידה ראשה לצדדים, מנערת אותו בשיגעון רגע לפני שתפסה בלילי ומשכה אותה אל הרחבה. נשארתי על הבר, מצחקקת על החברות שלי.
״מה נתת לנו?״ שאלתי את הברמן, תוהה איך אותו המשקה יכול להשפיע באופן שונה.
הברמן החתיך חייך אלי כאחד שיודע סוד, זדוניות בעיניו, ״לא משהו מזיק.״
הסתכלתי עליו בהרמת גבה, ״משהו חוקי?״
״את במחוז אס, יפיופה.״ הוא המשיך לחייך, ״כלום פה לא חוקי.״
*
כשעה עברה ומצאתי את המועדון מסתובב. אורות נצצו אלי מכל פינה, עיגולים מעוממים יוצרים מעגל סביבי כשהמוזיקה הפכה להיות חלק ממני.
במרחק לא גדול מהמקום בו הייתי, הצלחתי לזהות את קלואי דוחה כמה בחורים שיכורים שניסו להמרח עליה. כשהם הבינו שהיא לא תלך איתם אל השירותים - למרות שקלואי הייתה הכל חוץ מתמימות - העיניים שלהם לפתע נחתו עלי.
אולי הייתי שיכורה מידי ואולי לא הייתה לי שליטה על הגוף, אבל התת מודע שלי אמר לי להזהר ולאט לאט נדחקתי אל הקיר כשהם התחילו להתקרב.
עיניים אדומות, חיוכים מלאים בזדון, לא לזה התכוון המשורר כשהוא רצה להנות.
ובדיוק רגע לפני שהרגשתי את היד המזוהמת שלהם על גופי החם, דמות גבוהה וגדולה הופיעה לפני, חוסמת אותם מלהגיע אלי.
לא חיכיתי כדי לראות מי המושיע שלי, רק מיהרתי להתרחק בזמן הקצר שנותר לי.
ראיתי את לילי יושבת עם רגליים מסוכלות על כיסא בבר, תופסת את ראשה בין ידיה כשקלואי הצטרפה אליה. התכוונתי גם אני להתחבר אל החברות שלי, כשלפתע גופי נתקל בגוף אחר, ורגע לפני שמצאתי את עצמי על הרצפה, ידיים חמות וחסונות אחזו בי בבטחה.
אם הייתי מסוג הבנות שהאמינו בסרטים, אולי הייתי מנסה להתאהב באותו בחור, להכריח את עצמי לפתח אליו רגשות כי זה הגורל שהפגיש בנינו.
אבל הייתי רחוקה מלהיות מסוג אותן הבנות, לכן כל שעשיתי היה להתפלל שזה לא בחור שיכור נוסף שרוצה לנצל אותי.
״זה היה קרוב.״ הוא אמר בשקט, רק אני שומעת את קולו העמוק. המבטא שלו נשמע בבירור רק מתוך כמה מילים בודדות.
הוצאתי את עצמי מהטרנס בו הייתי, כבר לא שיכורה וממקדת את מבטי עליו.
הדבר הראשון אליו שמתי לב היו העיניים שלו. ירוקות, נוצצות, זוהרות.
זוג עיניים ירוקות שמעולם לא ראיתי קודם לכן, לא במחוז שלי וגם לא בסרטים הזולים של קלואי.
פניו היו בהירות אבל לא חיוורות, שפתיו דקות כמו מתוך ציור, שיערות ראשו חומות עם רמז לתלתלים, זיעה קלה הדביקה אותם אל מצחו, ולמרות זאת, הוא היה הדבר הכי יפה שאי פעם ראיתי.
יותר יפה מבן דודי, זאין. שכל הבנות - כולל קלואי, הכריזו עליו כאדם הכי יפה במזרח לונדון.
״את בסדר?״ הוא שאל ולפתע הייתי מודעת לידו שנחה על גבי החשוף, בצורה מסוכנת מידי אל סוגר החזיה שלי.
ארורה קלואי וארורה שמלתה.
״כן, כן.״ מיהרתי להתנער, לחזור לעצמי ולהתנתק מאחיזתו החמה.
״בטוחה?״
״כן, תודה.״ הקול שלי בגד בי ומצאתי את עצמי משפילה מבטי ומסיטה שיערי אל מאחורי האוזן.
״זו שמלה שמסוכנת לאזור הזה.״ הבחור הזר אמר לי מבלי להוריד את מבטו מעיניי, מלבהות אל הנשמה שלי.
״ל-למה?״ שאלתי בשקט, יודעת שאם אעשה צעד אחד קדימה אני ארעד ואמעד על רגליי.
״המבטים מדברים בפני עצמם, את לא חושבת?״ הוא הפנה אצבע ארוכה ורזה אל הכיוון שמאחורי. סובבתי את ראשי בלבד, נגעלת לגלות בחורים מזילים את ריריים עלי. ״את לא רוצה לדעת על מה הם חושבים.״
חלחלה עברה בתוכי.
״בואי.״ הוא ניגש לתפוס את ידי אבל הרפלקסים שלי עבדו מהר יותר ממנו. העיניים הירוקות שלו הביטו בי בבלבול ותהייה כשאני החזרתי לו מבט שמבקש תשובות.
״לאן?״
״למקום בו אני לא ארצה לפרק את הבחור הבא שיסתכל עליך.״ התשובה שלו שלחה רעד אל גופי וכל הסרטים הגרועים שאי פעם ראיתי צפו לנגד עיניי.
הוא הבחור הרע שסימן אותי. הוא יקח אותי ויהפוך אותי לשלו.
״אני צוחק.״ הוא חייך ואל מול עיניי התגלו גומות שלפתע הפכו את הבחור היפייפה למאיים פחות, ״התכוונתי שנצא החוצה, לשאוף אוויר.״
״איך אני אדע שאתה לא מתכוון לעשות לי משהו?״ שאלתי. הלב שלי פעם בחוזקה וקיוויתי שאני היחידה שמודעת לזה. גדלתי במזרח לונדון וידעתי שאנשים יכולים להעלם.
ידעתי שהחיים הם לא דבר הברור מאליו. גדלתי עם ידיעה שכל אדם יכול להיות הפוך ממה שהוא טוען שהוא, שכולם יכולים להיות שחקנים.
דושיין היה דוגמא למופת. כולם חשבו שהוא סתם אדם פשוט, ובסוף התגלה שהוא חלק מהכנופיה של זאין.
מי אמר שהבחור שמולי הוא לא חלק מהכנופיה של מחוז אס? מי מבטיח לי שאני אהיה בסדר?
״אני מניח שאת פשוט תצטרכי לסמוך עליך.״
״אני לא סומכת על אנשים זרים.״ נדמה כאילו האלכוהול מתחיל להתפוגג, כנגד כל חוקי הטבע. הפיכחות שלי התחילה להשתלט עלי, מונעת ממני לעשות טעויות.
הבחור הביט בי לרגע אחד, משחרר אנחה קטנה מתוך חזהו כשלפתע שלח את ידיו אל כיס מכנסו. משם, הוא הוציא תעודה קטנה.
והביא אותה אל מול עיניי.
הארי סקוט.
״סטודנט.״ קראתי בשקט, מזהה את סמל המוסד שאני אקבל שנה הבאה.
״רק לצאת החוצה.״ הוא המשיך ברוגע, מראה לי שאין לו כוונת רעות, ״את יכולה לסמוך עלי.״
הסתכלתי עליו לכמה רגעים עמוקים, בוחנת אותו עמוק ככל שיכלתי. חיים שלמים יכולים להיחתם ברגע אחד.
״אוקי.״ אמרתי לבסוף, נושמת לרווחה, ״נצא החוצה.״
*
אם הבנות היו יכולות לראות אותי באותו הרגע שם בחוץ, סביר להניח שהן היו מקבלות שבץ מוחי.
אם היו מספרים לי בתחילת היום שאני אעמוד מחוץ למועדון יחד עם בחור יפייפה ונראה כאפל, סביר להניח שאני הייתי מקבלת התקף לב.
אבל הבנות לא ראו אותי ואני לא ראיתי את העתיד, ככה שאף נזק לא נגרם לאף צד.
האוויר היה נעים, שינוי קיצוני מהחום שהיה בתוך המועדון. עדין יכלנו לשמוע את הבסים שנבעו מתוך המקום, אבל בכל זאת יכלנו לנהל שיחה נורמלית מבלי הצורך לצעוק.
״איפה את גרה? לא ראיתי אותך קודם לכן.״ הארי שאל אותי, מסיט את שיעריו מפניו והדבר נרשם כתנועה הכי יפה שיש עלי אדמות. ברשימות שלי, לפחות.
״אנחנו לא מפה.״ אמרתי בשקט, ״אנחנו מהמחוז השני.״
עיניו הירוקות של הארי הביטו בי ולרגע תהיתי האם אמרתי משהו אסור.
״מחוז אמ?״ הוא רצה לוודא, אני הנהנתי, ״איך הגעתן לכאן?״
״ברכב..?״ חיוך בלתי רציונלי עלה לשפתיי, אולי האלכוהול חוזר להשפיע.
״לא, לא.״ הארי חייך גם כן, ״התכוונתי, איך נתנו לכן לעבור.״
״אנחנו אזרחים פשוטים.״ משכתי בכתפיי, ״למה שלא יתנו לנו? המלחמה היא בין הכנופיות.״
הוא הרהר בדבריי, מביא את ידיו אל שפתו התחתונה ומתעסק איתה.
הפעולה הכי מושכת שיש.
אם הארי ימשיך ככה אני בסוף אהפוך להיות כמו קלואי.
״לא?״ שאלתי בשקט, מוציאה אותו מהעולם שלו. עיניו נפקחו לרווחה, חוזר למציאות.
״אה? לא, את צודקת. זה בין הכנופיות.״ לרגע נוסף הוא הסתכל עלי, ״קר לך?״
גם אם אכן היה לי קר - ובאמת היה לי קר - כשהוא נתן בי את המבט ההוא כל הגוף שלי עלה באש.
״זה בסדר.״ מלמלתי, מוצאת עניין ברצפה.
היה שקט לכמה רגעים, ומה שקרה אחר כך הוריד את הלב שלי עמוק אל הקרקע והקפיץ אותו במהירות אל השמיים.
ריח בושם גברי חזק עטף אותי כשמצאתי את עצמי כלואה בין זרועותיו, ידיו עטפו אותי משני הצדדים כשהוא הניח את הז׳קט השחור על כתפיי. כשהרמתי את ראשי, עיניו הסתכלו עלי מלמעלה, שפתיו במרחק קטלני משלי.
אני מאמינה שהייתי מרגישה את הטעם שלהם אם דלת המועדון לא הייתה נפתחת בבהלה ושלושה בחורים גדולים פרצו מתוכה אל אוויר הרחוב.
זה קרה במהירות ויחד עם זאת שמתי לב לכל הפרטים הקטנים. הארי דחף אותי אל הקיר הקרוב וגופו הפך להיות למגן בשבילי כשאותם בחורים פרצו בריצה וקול ירי לפתע נשמע בקולי קולות.
בלעתי צרחה אילמת, תופסת אחיזה בהארי והוא החזיק אותי בחזרה, מגן עלי ללא בקשתי.
הצלחתי להציץ אל מבעד לחולצתו של הארי, רואה חבורה של בחורים פורצים בריצה אל כיוון מסויים כשלפתע שוב נשמעה יריה ואחד מהבחורים נפצע ברגלו.
את הצעקה שהוא הוציא מפיו לעולם לא אשכח.
עיניי נפקחו באימה למראות הזעזוע שמולי, החברים של אותו בחור שלפו אקדחים והחלו לירות אל הקצה השני, למרות שאני לא ראיתי לאן הם מכוונים.
זה כאילו היורה הגיע משום מקום וחזר אל האבדון, לא נותן להם למצוא אותו.
הזדעזעתי לגלות שאני עדה לפעולה של כנופיית אס. תמיד שמעתי על פעולות - בין אם במחוז שלי או על המחוז השני - אבל מעולם לא ראיתי את זה קורה.
גם כבת דודתו של זאין, לא ראיתי כלום. זאין היה מאוד רגיש כשזה היה נוגע למשפחה והוא דאג לשמור עלינו מלהיכנס לכל החרא הזה.
״הוא מהמחוז השני!״ מישהו צעק על הבחור שנפל ולי הלב הפסיק לעבוד.
זו לא פעולה של כנופיית אס. זו פעולה שכוללת גם את מחוז אמ.
״את חייבת לצאת מכאן.״ הארי אמר לי במהירות, אולי הוא הרגיש את הפאניקה שהתחילה להתעורר בי או אולי הוא הבין את המסר בעצמו. ״בספירה לשלוש, אני שומר עליך.״
״רגע, לא, חכה.״ מלמלתי ברעד. מחשבה מזעזעת חלפה בראשי שאולי, אבל רק אולי, אח של לילי הוא חלק מהסיפור הזה.
שאולי, רק אולי, הוא הבחור שנמצא על הרצפה ירוי ברגלו.
אבל אז מחשבה מרגיעה חלפה בי, מזכירה לי שאח של לילי לא לוקח חלק מהכנופיה של זאין, והוא היה פה כדי להסיע אותנו ומיד חזר אל המחוז בבטחה.
״אחת,״ הארי החל לספור, מתחיל לשחרר את האחיזה שלו בי כשהצעקות המשיכו להשמע, ״שתים,״
״הארי, לא,״ הכרתי אותו לכל היותר שעתיים, ובכל זאת סירבתי להתנתק ממנו. ידעתי שאני אהיה חייבת להיכנס כי אם הבחורים שבחוץ יגלו שאני לא מקומית זה לא יגמר בטוב.
ואם הם ידעו את שם המשפחה שלי, אני לבטח אצטרף להורים שלי למעלה. הנחתי שהם לא ירצו לדעת האם אני חלק מהפעולות של זאין או לא.
״רוז, תקשיבי.״ הארי המשיך לדחוק אותי אל הקיר ומעולם לא הרגשתי כלכך שמורה. ידיו תפסו בפני משני הצדדים, ממקדות את מבטי המבוהל עליו.
״את חייבת לחזור למחוז שלך.״ הוא אמר ותהיתי איך הוא כל כך שליו כשאני הייתי כל כך לחוצה, ״את נכנסת פנימה, לוקחת את החברות שלך ואתן יוצאות מפה.״
״א-אנחנו לא יכולות.״ גמגמתי, ״א-אח של לילי, הוא לא פה, לא התקשרנו אליו ואני - ״
הארי נאנח, ״אני אחכה לכן בכניסה השניה עם מכונית שחורה.״
״א-אתה - מה?״
״אני אחזיר אתכן עד לגבול, אין לנו זמן.״ בדיוק באותו הרגע יריה נוספת נשמעה, מישהו צעק בקולי קולות, ״את לוקחת אותן לכניסה השניה, אני אחכה לכן שם. אוקי? מהר. חמש דקות, רוז. חמש דקות.״
״אסור לך, אבל - ״
״תסמכי עלי.״ הוא השתיק אותי, ״את סומכת עלי?״
גמעתי את רוקי, חושבת. אני סומכת עליו מספיק עד כדי סיכון חיי?
וחייו?
תהיתי האם אני חלק מסרט כלשהו, האם זו הכל הפקה גדולה ואני השחקנית מבלי אפילו לדעת זאת.
לא הכרתי את הארי באמת והייתי זרה על אדמה של אוייבים, גם הייתי רוצה להאמין אחרת - המציאות דיברה מעצמה.
״כן.״ אמרתי בשקט אחרי מה שהרגיש כמו נצח, ״אני סומכת עליך.״
״יופי.״ הוא הנהן, ״לכי.״
*
זה היה קצת מסובך להוציא את קלואי ולילי השיכורות מאחיזה איתנה של בחורים חרמנים, אבל על ידי איום בשימוש גז מדמיע, הצלחתי.
כמו שהארי אמר, המכונית השחורה באמת חיכתה לנו בכניסה השניה וכשקלואי החלה לצחקק לה בקולי קולות, הארי עזר לי להכניס אותה אל המכונית.
רגע אחרי, הוא כבר דהר על הכביש.
״ומי אתה, בחור חתיך?״ קלואי שאלה בצחקוק, מביאה את ראשה היפה בין המושבים.
נלחמתי בצורך לגלגל את עיניי, וריכזתי את האנרגיה שלי בלהסדיר את נשימתי.
ובדיוק כשהייתי בטוחה שהכל יהיה בסדר - שהצלחנו לצאת מהסכנה של הכנופיות, על הכביש הופיעו שני בחורים מגודלים עם נשק שלוף, מבקשים מאיתנו לעצור.
היינו במרחק של קילומטרים בודדים מהגבול, קלימוטרים ספורים ממקום בו אוכל להרגיש בטוחה, לדעת שאני מוגנת.
״פאקינג שיט.״ הארי נשם בשקט, מתחיל להאט את המכונית, ״תעקבי אחרי, אוקי?״
״אוקי.״ לקחתי נשימה עמוקה, מתכוננת לגרוע מכל.
הארי עצר לצידו של אחד הבחורים שמיד סקר אותי ואת לילי וקלואי שישבו מאחורה.
לא הצלחתי לשמוע מה נאמר בניהם, המילים שהתחלפו היו כל כך שקטות שתהיתי האם הן בכלל נאמרו, אבל הארי הוציא שוב את התעודה מכיסו והושיט אל הבחור.
הוא הסתכל על התעודה ואז על הארי. כשהוא הסתכל עלי בשנית, הוא התכוון לפתוח את פיו אבל חזר בעצמו.
״בסדר?״ הארי שאל אבל לא נתן אופציה לתשובה שלילית. הבחור הזיז את ראשו, מסמן לחברו להוריד למטה את הנשק ולהארי להמשיך לנסוע.
״זה היה קרוב..״ הוא מלמל בשקט, מוסיף להתקרב אל הגבול הבטוח.
״מה לעזאזל קרה בכלל?״ שאלתי, ״הבחורים ההם, היריות.. מה זה היה?״
״אני לא יודע.״ אמר הארי, ״כנראה שהמתיחות שוב חזרה בין המחוזות.״
״זה בטח בגלל החטיפה של דושיין..״ הרהרתי בקול, יודעת שהיחידות שיודעות למה אני מתכוונת לא נמצאות בהכרה מלאה.
״איך את יודעת על החטיפה?״ הארי שאל אותי בבלבול, התכוונתי להמציא תירוץ כשלפתע לילי חזרה לחיים ואמרה מבלי להתבלבל.
״היא הבת דודה של זאין מאליק.״
״מ-מה?!״ הארי עצר את המכונית בפתאומיות, וקלואי נפלה מהכיסא קדימה ומיד שבה לאחור, מקבלת מכה קטנה.
״איה...״
״את בת דודה של זאין?!״
״זה באמת לא כזה ביג דיל!״ מיהרתי להגן על עצמי, ״אין לי חלק בכנופיה שלו! אנחנו רק בני דודים!״
״של ראש הכנופיה של מחוז אמ!״
״זה לא אומר כלום.״ סיננתי מבין שיניי, ״זה לא הופך אותי לפושעת.״
״אני לא אמרתי שאת - ״
״חשבת ככה.״ קטעתי אותו, מניחה יד על הידית, ״תודה על הטרמפ, אנחנו נסתדר מכאן.״
״רוז, בחייך.״
גם אם הייתי לומדת משחק במשך כל חיי, הארי לא היה מאמין לי. לא כי הייתי שקרנית גרועה, אלא כי אף אחד לא יכול להסתדר עם שתי בחורות שיכורות שעושות הכל מלבד להקל על החיים.
״לא, אני לא רוצה שתסתובב עם פושעת.״ ירקתי בזלזול והארי גנח בתסכול.
״אני לא אמרתי שאת פושעת!״
״אתה חשבת ככה!״ התעקשתי כמו ילדה קטנה. ואולי באמת הייתי לרגע ילדה קטנה, אבל לא היה לי אכפת.
נמאס לי ששפטו אותי בגלל שם המשפחה שלי, שאנשים נרתעו ממני כאילו אני מצורעת.
לא הייתי חלק מהעסקים של זאין גם אם הייתי רוצה. סבתא ביקשה ממני להתרחק מזה כמו מאש והקשבתי לה.
״אני מאמין לך.״ הוא אמר בעדינות, ״אני מאמין לך, אוקי? בבקשה, תני לי לקחת אתכן לגבול.״
״כבר הגענו.״ זיהיתי את השומרים של זאין, מסתכלים בעין בוחנת עלינו.
הארי נאנח, ״אני הולך לראות אותך שוב?״
״לא יודעת.״ אמרתי בכנות, משחררת את עצמי מהחגורה ויוצאת החוצה. סימנתי לשני השומרים שזו אני אבל הם המשיכו להיות דרוכים. ניגשתי אל הדלת האחורית, מוציאה את לילי ומשעינה אותה על המכונית. את אותו הדבר עשיתי גם עם קלואי.
״רוז.״ הארי קרא בשמי כשתפסתי בשתי הבנות המחוקות בשני צדדי גופי. הן היו כבדות וריח של אלכוהול נדף מהן, כאילו שפכו את הנוזל על עצמן.
סובבתי את ראשי אלי, רואה את עיניו הירוקות מביטות בי ומסיבה כלשהי הוא נראה פגוע כמו חיה פצועה.
״את כועסת עלי?״ הוא שאל בשקט, מחכה לתשובה.
רציתי להגיד שכן. רציתי להגיד שכן כי קלואי תמיד אומרת שצריך להיות קשים להשגה.
אבל העיניים שלו הביטו בי בצורה כל כך שונה, שלא יכלתי לשקר.
״לא.״ צפיתי איך ניצוץ עובר בעיניו, ״אני לא כועסת.״
״אני רוצה לראות אותך שוב.״ הוא ביקש והלב שלי יצא משליטה בפעם המי יודע כמה לאותו הערב.
״תמצא אותי.״ אמרתי וסובבתי את ראשי, מתקדמת אל השומרים של זאין.
הארי נשאר מאחור, מעבר לגבול. צופה בי נכנסת אל מונית ונעלמת מטווח הראיה שלו.
כל כך הרבה דברים קרו בלילה אחד, חשבתי לעצמי כשעליתי במדרגות הביתה.
השעה כבר הייתה הרבה מעבר לחצות, והתפללתי שהכניסה שלי לא תעיר את סבתא משנתה.
הבית היה חשוך ולא הדלקתי את האור. הדבר היחיד שעשיתי היה להיכנס את חדרי הקטן, לפשוט את השמלה היקרה מגופי הקר ולהחליף לבגדי שינה.
כשהתכסתי בשמיכה האדומה שלי, הרצתי בראש את כל מה שעבר עלי בכל השעות האחרות.
הארי, הכנופיות, הריב הטיפשי שלנו.
לא הכרתי אותו אבל ידעתי שרציתי להכיר.
משהו בו היה שונה. הוא היה שונה.
מבלי ששמתי לב, השינה עטפה אותי. כשהתעוררתי בבוקר, סבתא לא הייתה בבית.
ורק אז הבנתי, שמה שקרה לי אתמול במחוז אס, היה כלום למה שקרה כאן במחוז אמ.
****
הצבעות, תגובות והצבעות 😊
שיהיה לנו שבוע טוב ❤️