דאבל. פרק שני.
אני אהבתי את העובדה שהזמן חולף בשתי שניות.
יחד עם זאת, ישנם זמנים, שאני אישית לא מתחברת אליהם, כמו למשל השבוע בו נערכו לנו שני בחינות פתע ושלושה ביקורים משלושה מפקחים שונים ממשרד החינוך כשמטרתם לראות אם כדאי להמשיך לתרום כסף "שיעזור למשרד החינוך הזה" -ע"פ דבריהם- להמשיך לתפקד. בתכלס, הם רק באו לבדוק את מקרי האלימות האחרונים.
לקח לי קצת זמן אבל למדתי לאהוב את בית הספר הזה. זו אולי קלישאה שכל ילדה חנונית הייתה אומרת, אבל לא אצלנו. אצלנו, זה אחרת. בזמן שברחבי העולם תלמידים שונאים את המסגרת, אנחנו אהבנו אותה. הלימודים היו הזמן בו התנתקנו מהצרות שבחוץ ולכמה שעות טובות יכלנו לדמיין שעוד יצא מאיתנו משהו. בשביל חלק מהתלמידים, בית הספר היה הבית השני כיוון שהבית הראשון כבר היה הרוס.
עם מורים לא קשוחים, ויחד עם זאת לא זורמים יתר-על-המידה, הם ידעו איך להיות לא משעממים, אבל לא תמיד הצליחו לרתק אותנו עד שוק. הם היו בדיוק מה שהיינו צריכים, בדיוק מה שהיה חסר. גם אם הציוניים לא היו בשמיים, לפחות היו ציוניים.
אי אפשר לומר שבית הספר שלנו מושלם, כן חסרים בו כמה דברים, אבל אלו רק החומריים, הגשמיים, אלה שמעניינים רק את אלה שלא ממש מעניין אף אחד.
אז בדרך כלל הלימודים היו נחמדים וסבילים, אבל הם ידעו להיות מציקים מידי פעם עם בחני פתע וביקורי מפקחים. אך כמו שהזכרתי קודם לכן, לא ייחסתי לזה חשיבות כלל בעקבות העובדה שהשבוע חלף לו כלא היה. וכבר עמדנו בצמד המילים האהוב עלינו ועל קלואי בפרט - סוף השבוע. סוף השבוע המעיק ביותר והחופר ביותר שעבר עליי בחיים.
אחר הצהריים, כמה שעות טובות לפני שהסופ״ש מתחיל רישמית וקלואי לא הפסיקה לברבר לי באוזן על המסיבה במחוז אס ועל מה היא תלבש, ועל האם כדאי לה לשים עקב בגובה 10 ס"מ או בגובה 12 ס"מ.
"אוי, קדימה, קלואי, זה לא כאילו שני הסנטימטרים האלה משנים כל כך." נחרתי בבוז, ממשיכה לקרוא את מגזין "ווג" שמצאתי זרוק מיתחת למיטתה, הדבר היחידי שנראה כמו ספר ואפשר לקרוא בו. לא שחייהם של סלבס מטופשים זה כזה דבר מעניין, אבל לפחות להעסיק אותי מהרדיו המדבר הזה שנקרא קלואי.
"ברור שזה משנה; ככל שזה גבוה יותר הרגליים ארוכות יותר."
"והתחת שלך חשוף יותר." הוספתי בשקט.
"היי!" היא קראה, מסדרת את אחורי השימלה שלה כדי לגרום לטענתי להיות שלילית. היא לא הצליחה.
"היא לא כזאת קצרה. חוץ מזה זה ג'ימי צ'ו. יש לך מושג כמה היא עלתה?" היא שאלה, לא באמת מצפה ממני מלנחש את מחיר העתק עבור חתיכת הבד הקצרה הזאת שנקראת שמלה. בעוד היא מסתובבת ימינה, שמאלה, מתכופפת, בודקת כל זווית אפשרית כדי לבדוק שה'שימלה' הזו יושבת עליה בצורה מושלמת, מצאתי את זה די מצחיק.
"ככה חשבתי." היא מקניטה, ואני מגלגלת עיניים. סוגרת את העיתון ומתבוננת סביב.
החדר של קלואי הוא חדר הנסיכות שעליו חולמת כל נערה מתבגרת. ענקי, עצום ממדים אפילו, צבוע בצבע בהיר כשקיר אחד הופך לכהה. יש לה חלון מרובעים ענקי שממנו נשקפת מזרח לונדון, ועם כל הדיבורים על מזרח לונדון, אי אפשר להתווכח -הנוף באמת יפיפה. יש לה חדר ארונות שמלא בכל מותגי המעצבים האפשריים, חמישה מדפי נעליים -המלאים בעקבים שמבליטים לה את התחת ומקשים עליה ללכת לא מבלי ליילל כל שתי דקות שכואבות לה הרגליים- מראה המשתרעת מריצפת חדר הארונות ועד לתיקרה כדי שהיא תוכל לראות עד כמה היא לבושה בצורה מושלמת בסולם 10-10.
קלואי היא פרפקציוניסטית מתבגרת שכל דבר שלא במקום מעצבן אותה. כמו כן היא גם חולת ניקיון ברמות בלתי נסבלות שכבר לא מעט פעמים גרמו לי להרהר על היותי חברה שלה.
בעבר, המעמד הכלכלי של משפחתה של קלואי לא היה כל כך בשמיים, למעשה הוא היה די קרוב לריצפה. קלואי לא אהבה את זה אבל היא ידעה שהוריה עובדים קשה מכדי להתלונן, לכן שתקה.
יום בהיר אחד דודה מאוד-מאוד-מאוד רחוקה של קלואי מתה והורישה להם את כל הכסף שהיה לה. בהתחלה חשבו שהסכום הוא זעיר וזניח, אבל כשהם ראו את המספרים בחשבון הבנק עיניהם כמעט יצאו מחוריהן. מאז, ההורים שלה לא עושים דבר מלבד לצאת להסתובב בעולם ולתת לאנשים אחרים לדאוג לקלואי. או לפחות זה מה שהם חשבו.
"מושלם." היא מילמלה תחת שפתה כשנאנחה קלות בהבנה שזוהי השימלה המושלמת להערב "היי, רוזי, תעזרי לי עם האבזם."
קראתי בעידוד בליבי, התחת שלי כבר נרדם מרוב הישיבה המרובה. הגעתי בשעה שלוש והשעון הראה כבר כמעט שבע. צפיתי בה מתארגנת לערב מטופש יותר משלוש שעות. קמתי באנחה, מתקדמת לכיוונה ומושכת באבזם הקצרצר מטה.
היא משכה בידי כשמעדה בעודה יוצאת מהשמלה ונשארת בחזייה ובתחתונים שבטח עלו יותר מכל מה שאני לבשתי. היא רכנה מטה, מרימה את השימלה מהריצפה, מנערת ממנה בעדינות את גרגירי האבק הבודדים שנדבקו אליה ותולה אותה על הקולב, משם בחזרה לארון העשיר.
"מה איתך?" היא צעקה בקול מחדר הארונות.
"מה איתי?" חזרתי על השאלה בקול.
ראשה בצבץ מחדר הארונות כשהיא מסתירה את שאר גופה הערום בדלת. "מה תלבשי?"
"לא זכור לי שהסכמתי לבוא."
"אוי, רוזי, אל תהיי מעצבנת! צאי מהספרים ומהחיים המשעממים שלך ובואי איתנו למסיבה." היא חזרה מהחדר עם חולצת טריקו ירקרקה שגדולה עליה בכמה מידות ומספיקה להסתיר גם את הרגליים. "תשתחררי קצת.״ היא משכה בכתפיה ולא הבינה כיצד אני מסרבת לבוא למסיבה הכי שווה במחוז אס.
הייתה לי סיבה, לא רציתי ללכת כי זה ייגמר באלכוהול -הרבה- ובבחורים שתויים ולא מסופקים שרק ירצו לזיין.
מה לי ולדבר הזה?
היא התרסקה על המיטה, מרפרפת במגזין הווג הפתוח שהשארתי ומצפה לתשובה חיובית ממני. ״נו?״
"אני לא יודעת." משכתי בכתפיי בעצלות.
"קדימה, זה לא כאילו יש לך דבר טוב יותר לעשות." שיטת המכירות של קלואי בפעולה, שיטה קלאסית שלמדתי להכיר.
"יש לי את סבתא שלי."
היא גלגלה על זה עיניים. "תעשי לי טובה רוזי, ערב אחד היא תסתדר בלעדייך. את כמו בייביסיטר אחריה, תני לה לחיות." היא שילבה את רגליה הדקות, המגולחות והיפות.
הרבה מחשבות רצו במוחי, אבל אני לא הספקתי לשקוע אל תוכן כי הן מהירות ומציקות כל כך. לבסוף, גלגלתי עיניים ונאנחתי בתבוסה.
"נו?" היא לחצה כמו שרק היא יודעת לעשות, בדיוק מתי שצריך.
"אוקיי." נאנחתי בבוז.
חיוך ניצחון התנוסס על פניה, אין ספק שהיא מאושרת. ״הולך להיות קטלני!״
"תני רק להתקשר לסבתא, לבדוק אם היא בסדר," אמרתי, מוציאה את האייפון מכיס הג'ינס האחורי שלי כשלפתע הוא נחטף מידי. הבחנתי בקלואי משחקת בו בידיה לפני שהשליכה אותו אל ערימת הכריות התפוחות והיקרות על מיטתה.
"עזבי את סבתא שלך בשקט. היא תסתדר." היא עדין מחייכת את החיוך ממקודם. "עכשיו, מה את לובשת?"
"יש לי את השמלה שקניתי בפעם הקודמת שהיינו בקניון." אמרתי, נזכרת בפעם ההיא בה היא הכריחה אותי לקנות משהו שימשוך אליי בנים ויבטיח לה שאני לא לסבית.
"את לא לובשת את זה." היא הבהירה חד וחלק.
"חשבתי שאמרת שהיא יפה."
"כן, להלוייה היא מושלמת." היא אמרה בסרקסטיות מוגזמת כשהיא קמה בדילוגים מהמיטה והתקדמה לחדר הארונות שלה, איכשהו מצאתי את עצמי אני אחריה.
"קדימה, אין לנו את כל היום, המסיבה בקרוב!" היא מזרזת אותי. "ברוכה הבאה לגן עדן." היא מאשרת, עיניה נוצצות. "קדימה, תבחרי אחת."
רגע, מה?!
"מה?!"
"את חרשת? קדימה! קחי אחת ותמדדי!" היא דחפה אותי עוד צעד אל הארון.
"קלואי, השמלות פה יקרות, מאוד יקרות, לא." אמרתי חד משמעית. ״כל אחת עולה משכורת של חודש!״
״נו אז מה, זו המסיבה הכי שווה במחוז אס."
"אמרת את זה כבר." נחרתי בבוז. היא כל כך נלהבת.
"כל הכבוד על הזיכרון." היא חייכה חיוך גדול וציני, אני באמת צריכה להסביר לך את ההיגיון שלי?״
״יש לך היגיון?״
״אני אתעלם מזה.״ היא ציינה ומיד המשיכה, ״המסיבה הכי שווה במחוז אס, שמע שיהיו שם חתיכים, והרבה, ואני רוצה שתצאי משם כשתפסת מישהו בין הידיים." חיוך זחוח מתפשט על פניה, אוי לא. "או בין הרגליים שלך."
"קלואי!" דחפתי אותה במרפקי.
"סליחה, שכחתח שאת תמימה." היא חייכה חיוך טהור-שיקרי, נעמדת מאחוריי ומניחה ידיה על כתפיי כשנאנחת בתמימות, "יש לנו ארבע שעות כדי להכין אותך. אני רוצה אותך מושלמת מכל בחינה, אז בואי נתחיל מיזה שתבחרי שימלה כבר!!"
״אלוהים.״ גנחתי, ״אני לא מאמינה שאני עושה את זה.״
***
״תרימי ידיים,״ קלואי ציוותה, ואני עשיתי כדבריה, ״תסתובבי. מצויין, עכשיו תקפצי.״
מה?!
אבל אני בכל זאת עשיתי כדבריה.
״יופי, עכשיו תתכופפי,״
״אוקיי,״ התנפלתי, ״אני לא הולכת להתכופף.״
קלואי החמיצה פנים. ״אני צריכה לראות איך זה יושב עלייך מכל הבחינות!״
״אם אני אתכופף יראו לי את כל התחת!״
״את בחרת אותה.״
״לא, את בחרת אותה.״
״אוקיי, נכון, אני בחרתי אותה, אבל זה רק בגלל שבחרת שמלות שמתאימות לראיון עבודה בבנק.״ היא אמרה בקלילות, ״עכשיו תתכופפי.״
״אני לא אתכופף במסיבה, אז אין סכוי שאני מתכופפת כאן.״ ניסיתי להישמע רצינית כמה שאפשר.
״אוקיי, אוקיי.״ היא הרימה ידיים בהכנעה, מגלגלת עיניים ומתיישבת על המיטה בעודה בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש.
״מה את חושבת?״
״אני חושבת שהרבה מקלות יונפו באוויר היום כשהם יראו אותך.״
מה זאת אומרת? זו מחמאה? אני אמורה לומר תודה? אני אמורה ל...-
״היי!״ פלטתי כשהאסימון לבסוף נפל.
״איזה דיליי, כבר חשבתי שניצלתי מהטפת מוסר ממך.״
״תגידי, המוח שלך מכיל משהו אחר חוץ מסקס?״
״ברור, מכיל גם גברים.״ היא צחקה. מותירה אותי מגלגלת עיניים.
״עכשיו אני רצינית. איך אני נראית?״ שאלתי, מסתובבת אל המראה ומביטה בעצמי.
עם שמלת מיני בצבע שחור לקה, חסרת כתפיה בצד ימין כשעל הכתפיה השמאלית משתרע שביל של ניטים, עם חלק אחורי שחושף רק חלק קטן מהגב, שאר הגוף שלי היה חשוף - רגליים, ידיים ובעיקר הצמות הבריח, אני אפילו לא ידעתי אם אני אוהבת את איך שאני נראית.
״זה לא יומרני מידי?״
״אל תדברי שטויות. זה מייקל קורס, היא עלתה 7,867 אירו.״ וכששמעתי את המחיר כל מה שלא אכלתי כל היום עלה לי.
ומה אם היא תיקרע? או ישפך עליה מיץ? או כל דבר אחר נורא שיגרום לי לעבוד בפרך יום ולילה עד שאוכל להשיג את הכסף בחזרה.
״אני לא לובשת את הדבר הזה.״ אמרתי, מורידה במהירות את הכתפיה.
״היי! תרגעי, למען השם..״ היא מלמלה. ״אני נותנת לך אותה כי אני רוצה שתהני, שתיראי מליון דולר ושתלכי למסיבה הזו בלי דאגות.״
״אבל...-״
״אין אבל. עכשיו,״ עוצרת, קלואי נשמה אוויר ומשנה בשניה את הבעת פניה הזועפות לפנים רגועות וחסרות קמטים. ״נותרה לנו שעה עד למסיבה,״ היא מסיטה מבטה לכיוון השעון המורה על השעה עשר. ״אז אין לנו זמן לבזבז.״ היא רצה אל החדר וחוזרת אחרי דקה כשה׳שימלה׳ שלה כבר עליה, בעודה מסתובבת אליי בגבה, מחווה לי לסגור לה אותה.
״עכשיו מה?״ שאלתי אותה בעוד שתינו הבטנו על השתקפות היקרה שלנו במראה.
״עכשיו שיער ואיפור.״ היא חייכה בזחיחות, ולי נותר לשאול עצמי בסרקסטיות - האין היא חיה בשביל הדברים האלה?
תוך פחות משעה כבר היינו שתינו מוכנות. היא סילסלה לי את השיער, ריססה עליי טון ספריי לשיער ופתחה את התלתלים בעזרת ניעורם בידיה כך שהשיער שלי נראה משגע מתמיד; לא חלק מידי, לא מתולתל מידי ולא גלי מידי.
כמו שהיא אוהבת. מושלם.
אחרי זה היא החליקה את השיער שלה וסילסלה אותו בעדינות בקצוות תחת הטענה שהיא לא רוצה שהשיער יגנוב מהמראה של השימלה. ״השימלה הזו היא ׳או-קוטור׳,״ היא זייפה מבטא צרפתי ואני עיוותתי פניי לאי-הבנה. היא מגלגלת עיניים כתגובה, ״פשוט תדעי שהיא יקרה. ממש יקרה.״ ובכך היא ממשיכה במלאכתה בעוד אני בוחנת עצמי - זו באמת אני?
אחרי זה שתינו התיישבנו כמו שתי ילדות קטנות אל מול שידת האיפור שלה, מתאפרות בהתלהבות, ״הנה,״ היא הושיטה לי קופסאת צלליות בעלת צבעים כהים. ״איפור מעושן, אבל לא כבד. את תסתדרי, נכון?״
הנהנתי לחיוב. אם יש דבר אחר שאני יודעת בעולם המופלא והמפותח שנקרא ׳נשיות׳ זה איך להתאפר, איך להתאים את האיפור לפנים של האישה. זה בדיוק כמו ציור, אומנות שנעשית על האדם. זה די מלהיב. אני אוהבת את זה. אז יכול להיות שבזמן הפנוי שהיה לי בעבר איפרתי את עצמי, אבל אני לא מתחרטת על אף רגע - אני נהייתי טובה יותר רק בזכות זה.
אחרי רבע שעה היינו מוכנות מכף רגל ועד ראש. שלא נדבר על קלואי שניראתה כאילו נחתה מהמסלול של ויקטוריה סיקרט.
נשמתי עמוק. הייתי צריכה את זה. זה לא היה מאחד הדברים שהייתי עושה ביומיום. הייתי צריכה לדעת שזה בסדר. זה בסדר?
זה חייב להיות בסדר.
אולי אני סתם פרנואידית? אולי זו פשוט תחושת בטן? נאנחתי בתסכול כשלא מצאתי תשובה לראש ולבטן הכואבים שלי.
״עשרה לאחת עשרה, כדאי שנזוז, לילי ואחיה כבר מחכים למטה.״
״אוקיי..״ מלמלתי, מרגישה מרוחפת.
היא נתנה לי תיק-ארנק תואם שבקושי פלאפון יכול להיכנס לשם. היא העניקה גם אחד לעצמה וירדנו מטה, שומעים את הצופר של הרכב.
היא השפריצה עליי בושם, קוקו שאנל, אני חושבת, ויצאנו החוצה כשהקור מכה אותנו בעורקינו. ניחמתי את עצמי, מודעת לכך שאשתה והקור יעלם מעליי.
נסיעה של עשרים דקות לקחה כדי להביא אותנו אל מחוז חפצנו. הצצתי מבעד לחלון, המקום היה חשוך ואפל, רק אורות הניאון של שם המקום ואורות בודדים של מכוניות מסוימות שהספיקו בדיוק לחנות, האירו את המקום ועמדו לצד הירח והכוכבים.
יצאנו מהרכב, ונעמדנו מול המועדון. נשמתי עמוק והחטפתי לעצמי סטירה דמיונית. ׳זאת מסיבה, למען השם! תשתחררי ותהני!׳
ניערתי עצמי ממחשבותיי. אני הפנימית צודקת, אני צריכה להנות. אני צריכה לעשות חיים.
התקדמנו קדימה יותר, עקפתי את קלואי וכל השאר, מושכת אותם אחריי, מחייכת את החיוך הכי פלרטטני שלי לשומר, מוסיפה קריצה, ותוך כמה שניות כבר מצאנו עצמנו בתוך המועדון.
****
בבקשה תצביעו ותגיבו :)