על ירח וכוכבים

החוף השקט | 49

פרק 49 – החוף השקט

ריילי.

הבטתי בגלים הגבוהים שהתנפצו על השובר. הקצף הלבן תפס את קרני השמש והכאיב לי בעיניים, אבל לא הסטתי את המבט. גולשים אמיצים שהגיעו לא מזמן התייצבו על קו החוף, מוכנים להתמודד עם סכנת החיים הזאת. הלוואי הייתי במקומם.

"אף פעם לא הבנתי למה קוראים לו החוף השקט." ידעתי שליה מקשיבה לי, למרות שהיא בהתה בדיוק כמוני בגולשים שעל החול. היא הגיעה לפני כחצי שעה, אחרי שישבתי כל כך הרבה זמן על הספסל בטיילת עד שכמעט התאבנתי. אבל לא העזתי לזוז או להגיב כשהיא התיישבה לצידי וכך בהינו שתינו בחוף השקט.

"ריילי, תתרכזי." תתרכזי. פלטתי גיחוך. כמו תמיד, אחותי ציפתה ממני ליותר מדי.

"לא, אני באמת שואלת," החלפתי תנוחה בפעם המאה, מקפלת את רגל ימין מתחת לשמאל ומשלבת את הידיים על החזה כנגד הרוח הקפואה, נזהרת על העירוי. השמש השקרנית לא חיממה אותנו בשיט וריחמתי על הגולשים, בטח קר להם. "מה שקט בו? למה שיקראו לו ככה?"

"אם את מתכוונת להתחמק ממני ככה אז זה חסר פואנטה. בואי פשוט נחזור לבית חולים. את יושבת פה מהרגע שזרחה השמש ועוד מעט יש סבב רופאים."

"סבב רופאים," חזרתי אחריה. הלב שלי התחיל לדפוק מהר. כמה שנאתי את המילה הזאת. זכרונות שהשתדלתי לקבור עמוק עמוק בפנים התחילו להתרוצץ לי מול העיניים. הייתי פגיעה כמו שבחיים לא הייתי ולא יכלתי לעצור את זה. כששומרים בבטן וקוברים את גוש הכאב תחת בעיות של אנשים אחרים, סיגריות, סמים, ספורט, כוכבים, זה ידוע שמתישהו יבוא הפיצוץ. מתישהו יגיע הרגע שהתעלמות לא באה יותר בחשבון, שריילי ג'קסון כבר לא תוכל להיות בעלת השליטה הבלעדית על הדרך שבה היא חיה את החיים שלה כמו שהיא תמיד הייתה. יגיע הרגע שהשליטה תחזור לבעלי החלוקים הלבנים, שלא יודעים כלום מהחיים שלהם חוץ מלתת הערכות שונות שלא מעניינות לה את התחת.

"פאק," השתנקתי כשהרגשתי את הדופק מאיץ וזיעה קרה הופיעה על גופי. ידעתי שהפעם לא אוכל לעצור את זה, שום דבר לא יוכל לעצור את זה. ככה ברגע, הסכר נפרץ. המסיכה שלי נפלה וכל השקרים נזלו החוצה.

בתי חולים. אשפוזים. בדיקות. סי טי. הדם שלי החל להלום והראש כמובן הצטרף לחגיגה והתחיל לכאוב, לא יכול להישאר מחוץ לתמונה לכמה רגעים מזדיינים.

חלונות. חלוקים לבנים. עירויים. בדיקות ועוד בדיקות ועוד בדיקות. תרופות. החוף השקט.

"די," מהרגע שהתחלתי לא הצלחתי להפסיק. כל הדברים שכל כך התאמצתי לקבור ולעצב מחדש, כל כך התאמצתי להתעלם מהם במשך שנות התיכון שלי.

"תתרכזי," יד הונחה עליי, בהיסוס קל אך בעקשנות.

הסתכלתי לליה בעיניים הבהירות שלה, לא מתיקה את קשר העין שנוצר ביננו. "אני לא מסוגלת לחזור." קולי רעד. נתתי למפלצת גישה לכל מה שהתרחש אצלי בגוף כרגע. ולמרבה ההפתעה, היא הבינה.