אחרית דבר- על ירח וכוכבים
זאת הייתה הפעם הראשונה זה הרבה זמן בה אבא לקח אותנו לים. זואי ואני, כהרגלנו, התחלנו לריב כבר בנסיעה לשם. היינו חסרי סבלנות ורק רצינו להגיע כבר ולרוץ לתוך המים, בלי לתת לאמא להספיק למרוח אותנו בקרם הגנה. דמיינתי אותה רצה אחרינו במבט זועף, מפצירה בנו לחזור ומסבירה כמה השמש מסוכנת. ניערתי את ראשי מהזכרונות.
מבט אחד מאבא גרם לנו להשתתק ולהפסיק את הריב. כשהגענו לים, זואי ואני באמת רצנו למים. אף אחד לא עצר אותנו והסתובבתי אחורה כדי לוודא שאבא רואה שנכנסנו. הוא רק בהה בנו והחזרתי את תשומת ליבי למים.
"זה קר!" זואי מחתה בצחקוק ודחפתי אותה עוד יותר למים. בתגובה היא השפריצה עליי מים מלוחים וצחקתי. ניגבתי את המים מהפנים שלי והסתכלתי על השמיים הכחולים, מחוסרי העננים. אמא ואבא לימדו אותי מאז שהייתי קטן לאהוב את השמיים. זואי אף פעם לא אהבה להסתכל עליהם, היא טענה שאין מה לראות שם והעדיפה נופים אחרים. אני, לעומתה, אהבתי את השמיים מאוד.
"תיזהרו לא להיכנס עמוק!" אבא קרא ואחר כך התיישב בכיסא החוף שלו. הוא לא פתח את הכיסא השני, למרות שסחב אותו עד החוף. הוא הוציא את אחד מהספרים שכל הבית כבר הכיר והתחיל לדפדף בו. את הספר הזה ספציפית זכיתי לקרוא רק לפני שלושה חודשים. לא הבנתי מה כל כך מיוחד בו, אמרו לי מההתחלה שזה ספר עם סוף עצוב שלא מתאים לילדים בכיתה ב'. אבא ואמא אהבו ספרים עצובים. היה להם את ׳המדף העצוב׳, וכשזואי ואני שאלנו למה יש להם מדף כזה ומה הכיף בלהיות עצובים, הם היו צוחקים ואומרים שזו בדיחה פרטית שלהם.
"אתה בא?" זואי שאלה אותי ובתגובה השפרצתי עליה. היא צחקה, צמותיה החומות מתבדרות לאחור ברוח. צבע עיניה השתנה כשכיווצה אותן בחדווה. תמיד שאלתי את אבא למה לזואי יש עיניים בכמה צבעים, ולי יש רק צבע אחד. הוא הסביר לי שזואי קיבלה את העיניים שלו, ואני קיבלתי את העיניים של אמא. הנחתי שבגלל זה יש לו מבט עצוב בכל פעם שהוא מסתכל עליי, אבל הוא מקפיד להסתיר את זה ממני.
אחרי ששיחקנו קצת במים, אבא קרא לנו לצאת החוצה. רצנו אליו, נזהרים לא להעיף חול אחד על השני.
"אני רוצה לתת לכם משהו," הוא הוריד את משקפי השמש שלו והביט בזואי.
"זאת מתנה?" זואי שאלה בהתרגשות, מתה על מתנות.
"כן." שנינו חיכינו בקוצר רוח כשהוא הוציא מהתיק קופסה קטנה וכסופה.
"מה זה?" זואי התחילה לקפץ בהתרגשות.
"זה משהו שהיה שייך לי ולאמא. אני רוצה שזה יעבור אליכם, ושתשמרו עליו." הוא פתח את קופסת הכסף וזואי ואני התקרבנו כדי לראות עוד יותר טוב.
"זאת סתם שרשרת," זואי פלטה בזלזול. אבא לא התרגש ממנה. הוא הוציא את שרשרת הסהר הכסופה והשחיל אותה על ראשה של זואי. צמותיה הסתבכו בה והוא הוציא אותה בעדינות מהן.
"זאת לא סתם שרשרת. זאת השרשרת שלי."
"באמת?" עיניה של זואי אורו. היא תמיד העריצה את אבא שלנו.
"וזאת השרשרת של אמא." הוא השחיל שרשרת כסופה נוספת עליי. הרגשתי את הקור שלה כשהסוגר נסגר על עורפי. בחנתי את השרשרת ששהתה על החזה שלי – שרשרת כסף פשוטה ועדינה, שעליה מושחלים מספר כוכבי כסף קטנים.
"למה קניתם שרשראות כאלה פשוטות?" זואי שאלה אותו כשהתיישבנו, בוחנים את המתנות החדשות שלנו. במקום להביט בזואי, אבא הביט בי. פחדתי ממבט העצב שתמיד מופיע כשעיניו מגיעות לעיניי, אבל להפתעתי הוא לא הגיע. מבט של אושר תפס את מקומו כשהוא ענה: "קנינו אותם בדוכן ליד הים; זה היה ביום שלאמא קרה הנס הראשון שלה, זה שסיפרתי לכם עליו. הלכנו יחד מהחוף ונתקלנו בדוכן הזה. מאז הן תמיד היו עלינו," הבזק של חיוך קלוש עלה על פניו של אבא כשהוא תפס את השרשראות, עיניו בוהות בהן כאילו הוא חי בתוך הזיכרון שלו. "זאת הייתה ההבטחה שלנו זה לזו. השרשאות האלה מספרות סיפור," הוא נטל את השרשרת של זואי והשרשרת שלי בכל יד. "סיפור על ירח," הוא הגביה את השרשרת של זואי, "וכוכבים." הוא הגביה גם את שלי. כיווצתי את גבותיי בשאלה, לא הבנתי על מה הוא מדבר או מה פשר האושר הפתאומי שלו. שיערתי שזה קשור לאמא, אבל לא הייתי בטוח. מאז שהיא מתה הוא לא מאושר יותר. אז איך פתאום הוא כן? קיוויתי שבעתיד אני אבין על מה הוא מדבר.
אחזתי בשרשרת הכסף הקטנה שלי. אבא אמר שהיא מסמלת סיפור, אבל לא שמעתי אותו.
"מה הסיפור?" שאלתי אותו.
"הסיפור הזה הסתיים. אולי אספר לכם אותו יום אחד, ניב. בינתיים, זה הזמן שלכם ליצור סיפור חדש," הוא דחף את שנינו לחיבוק משולש. זואי התנגדה, היא לא אהבה הרבה חיבוקים אבל אבא לא שיחרר ממנה.
"תחזרו למים, אני תכף אבוא," חשבתי על ההתנהגות המשונה של אבא כשאני וזואי רצנו שוב למים. ראיתי אותו קם ומעיף מבט קלוש למקום ליד הכיסא שלו. לפני לא הרבה זמן, אמא הייתה שם לצידו, יושבת וקוראת גם היא ספר עצוב מהמדף, משקפי השמש שלה מונחים על עיניה ושיערה הקצר והמסודר מתנופף ברוח. הפסקתי לחשוב על אמא כשאבא הסיט את מבטו מהחול החלק ורץ אלינו.
"איך היה חופש חנוכה? אתם מתגעגעים לבית ספר כבר?" שאל והרים את זואי על הכתפיים. היא צרחה "לא!" ואני הוספתי, "אני רוצה שיקרה נס ויהיה חופש לנצח."
"טוב, זה לא עומד לקרות." הוא גיחך והמשיך, "תבחר את הבקשות שלך לניסים בקפידה, ניב, כמו שאמא ואני בחרנו את שלנו," זיכיתי את השמיים בעוד מבט אחד חטוף לפני שהצטרפתי לאבא, שדגדג את זואי וגרם לה לפלוט צחוק גדול ומלא.
•••
כמו שאומרים – קצר וקולע. סהר וריילי זכו לניסים הקטנים שלהם. ריילי לא מתה בגיל 21, חייה הוארכו גם לאחר מכן. זה לא משנה מתי זה נגמר בסוף, אלא מה הם עשו עד שזה נגמר. אלה שציפו לנס אחר בסיפור הזה – סהר וריילי לא חיו באושר שנים ארוכות. הסיפור שלהם לא זכה להתקיים הרבה זמן- ועתה נשאר רק בזכרונות, ואולי יסופר מתישהו בעתיד לניב וזואי הקטנים.
YOU ARE READING
על ירח וכוכבים
Teen Fiction''אתה הירח שלי.'' זאת לא הייתה שאלה, אלא קביעה. ''למה דווקא הירח?'' ''כי אתה המרכז. אני שבורה לאינסוף חתיכות, ואתה המגנט שמחזיק אותי מליפול מטה.'' מהשניה שידעתי שהיא לא בשבילי, התעלמתי. האהבה שלנו הייתה אהבה פשוטה בסך הכל, כמו כל אהבה אחרת בימי התיכ...
