Cheers

פרק 24-אסור לגעת

בבוקר העיניים שלי כואבות מעט אז היום אני מרשה לעצמי לישון עד הדקה התשעים, פשוט להישאר במיטה ולהתכרבל בעצמי.
מסוג הימים האלו שאני מחכה שיסתיימו עוד טרם התחילו, לרעתי אני משמרת ערב עם תמיר אבל למזלי מחר בצהריים אני עם מור, אז יהיה לי מישהו מחר שאוכל פשוט להיות רגועה בסביבתו כי בסביבת תמיר אין לי עצב אחד שלא רוטט מעצבים או מהתרגשות.
בדרכי לאולם אני מבינה לאט לאט כמה העצבים שלי עובדים ולא נותנים לי מנוחה, כי אפילו הם מרגישים שמשהו לא טוב יקרה היום. הלכתי למכולת שבמושב וקניתי כמה דברים שצריך לבית כי אימא שלי עסוקה מדי בלפרנס את הבית מאז הצו אזהרה לעיקול הבית.
לפעמים שאני לחוצה אני עושה טעויות שאחרי זה שאני מסתכלת לאחור אני מרגישה ממש מובכת מהן, זיכרונות שישירות אני רוצה להדחיק מהראש שלי. בבקשה שאף מקרה כזה לא יקרה היום ולא יתווסף לאלף שכבר קיימים בראשי. אני מרגישה שאני מפסידה בכל העניין של תמיר כי איך אפשר לחיות עם חרטה שמעולם לא ניסית אותה לפני?
אני מנסה להיות חיובית לגביי היום בערב אבל זה מרגיש לי כמו בלאגן גדול, כזה שמעסיק אותי יותר מדי ביום יום ולא נותן לי מנוחה ממנה לשנייה, אז אני לוקחת החלטה שמזכירה לי מי אני באמת, לא משנה מה קורה היום אני אתנהג בצורה הכי בוגרת שלי.
הכניסה לאולם מעולם לא הייתה מלחיצה יותר כמו הכניסה הזאת, בכניסה יכולתי להרגיש שהיום הזה הולך לא לכיוון טוב וזה אף פעם לא קורה לי מאחר ואני תמיד מנסה להיות חיובית. אני מנסה לא להסתכל על הבר כי אני יודעת שתמיר שם ואני יודעת שהוא מסתכל עליי כי הלחיים שלי ממש שורפות מהתשומת לב שהוא מקדיש לכל פעולה שאני עושה. אני מניחה שאחרי שהתחברנו פעם אחת אז זה לתמיד הנוכחות שלו, תמיד אוכל להרגיש את תמיר מסתכל עליי, גם בעוד 10 שנים במידה ויראה אותי מהצד השני של הרחוב לאחר שככל הנראה לא נפגשנו שנים, אבל לא לקחתי בחשבון שאולי ביני לבין תמיר יש חיבור מיוחד- כזה שנשאר לכל החיים.
כמו חיבור של חברים טובים שאיבדו את הקשר ומחדשים אותו מחדש בשיחה בבית קפה לאחר שנים, כמו שזה יכול להיות חיבור בין שני אנשים ששכבו ללילה אחד ומנסים לשכוח זאת. האפשרות הראשונה היא המועדפת עליי כמובן.
אני משפילה מבט לכל אורך ההליכה מייסרת הזאת, מנסה להסתכל על כל נקודה חוץ מזה שתמיר נמצא בה למרות שהיא הנקודה שהכי מעניינת אותי עכשיו.
אני מתביישת להגיד שלום אפילו אז אני סותמת ומקווה שהחיים ימשיכו בשלהם כמו שהם היו לפני שתמיר הגיע אליהם.
זה מצליח לשם שינוי, תמיר גם לא מתייחס אלי וזה...מוזר וכואב, אני מניחה שהגלגל עגול וכבד.
אני יודעת שזה מסוכן אבל בוחרת לבסוף כן להסתכל לעבר תמיר, כשאני מסתכלת אני מבינה שהכאב שהרגשתי מקודם קטן לעומת הכאב שאני מרגישה עכשיו. תמיר מחייך ונראה ממש נינוח, משהו שממש לא ציפיתי לו מאחר ואני מרגישה מוטרדת כל כך מהסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. נותן כיפים למלצרים ומחייך לכל עבר כאילו הרגע הבין משהו שאני לא הבנתי-החיים ממשיכים הלאה וכנראה שאיתם תמיר.
אני ממשיכה כהרגלי במשמרת כי אני לא מוכנה לעוד שיחה ממנשה, אני צריכה ללמוד להיות מקצועית בשביל שיהיה לי קל גם בעתיד בעבודות ובתקופות שיהיו לי וילוו אותי למשך כל חיי.
כמה שעצוב ושמח בו זמנית, רוב חיינו יתבססו בעקבות העבודות שלנו ונהיה משועבדים לפרנס אלא אם כן נתעשר ונלמד לעשות כסף בצורה פסיבית. כמובן האופציה האידיאלית לכולנו.
אני צריכה לקחת את זה יותר בקלות, פשוט מה שיקרה שיקרה ואתמודד עם כל דבר, לפחות אלמד להתמודד.
לאחרונה התחלתי לחפש מקום לעשות בו את שנת השירות שלי, מאחר ומצאו לי בעיה בכליות שבגללה לא רוצים לגייס אותי לצה״ל.
הייתי מבואסת שגיליתי את זה אבל אני מתחילה ממש להתרגל לרעיון הזה ואפילו להיות אופטימית לגביי כך שאוכל לשרת את המדינה שלי בצורה קצת שונה מהשאר. כל החברים שלי אומרים לי שהם מקנאים בי, אבל גם אני מקנאה בזה שהם יוכלו ליצור חוויות שכמעט כל אחד יוצר בצבא. אני שומעת אותם מדברים על חוויות בשטח עם חברים, מטווחים ומפקדים קשוחים. נכון זה לא נשמע מפתה אבל כל דבר שאתה לא יכול לקבל נשמע כמפתה אוטומטית. אני שמחה לגלות שהתעוררתי מעצם המחשבה על עצמי ועל התקופה שתהיה לי בעתיד.
״מיה!״ אני שומעת קול מוכר מפעם אני מסתכלת מלפניי ורואה את עמית, החברה הנוכחית של אביחי. מתישהו זה יפסיק לרדוף אותי?
״עמית!״ אני עונה בהפתעה, למדנו באותה שכבה ביחד וזה היה לא לפני הרבה זמן אז אני מניחה שהיא זוכרת אותי, או גם בגלל שאני האקסית של חבר שלה, אפשרות טובה.
״מה איתך?״ היא שואלת אותי מעבר כל הרעש של המוזיקה, אני מרגישה קצת לא בנוח לידה כרגע.
״אני בסדר, מה איתך?״ אני שואלת אותה ולא מתביישת להגיד שרק מנימוס.
״בסדר גמור, מאז שאביחי יצא לי מהחיים הכל מצוין.״ עמית אומרת ויכולתי להישבע שלא שמעתי נכון ואם שמעתי נכון אז הקפיצה שהלב שלי עשה מוצדקת לחלוטין.
כמו שאוזניו של כלב עומדות כשהוא שומע משהו שמוצא חן בעיניו כך גם שלי עמדו, מוכנות בקוצר רוח לשמוע מה יצא מהפה של עמית.
״מה זאת אומרת?״ אני שואלת בתמימות אבל שנינו יודעות למה אני שואלת את זה והאמת, זה לא מעניין אותי במיוחד כי כל מה שאני רוצה שזה רק לשמוע את הפרטים העסיסיים.
״אני ואביחי נפרדנו לפני שבוע והפעם סופית.״ עמית אומרת זאת באופטימיות שלרגע אני ממש מקנאה בה באיך שהיא לקחה את הפרידה שלה מאביחי לעומת שלי ששונה ב180 מעלות. כאילו תראו אותה, שבוע אחרי והיא פורחת כמו פרח באביב או שזה מה שהיא מראה לפחות, אפילו את זה לא הצלחתי לעשות.
״למה מה קרה? זה היה נראה שאתם ממש נהנים ביחד.״ אמרתי והרגשתי אכזבה, כי עכשיו מסתובב בחוץ אביחי רווק שאולי אבל רק אולי ינסה לחדש איתי קשר שאני ממש לא מעוניינת בו.
אבל גם שמחתי שהוא לבד, כי זה עושה טוב לפעמים להיות לבד. למרות אני מבינה שאני ממש לא שמחה כי הוא יהיה מאושר עכשיו, אלא כי יש לי שותפה לאומללות שנגרמה בעקבות קשר עם אביחי.
״כמו שאת יודעת, אביחי הוא לא כמו שהוא מראה לעולם שבחוץ, הוא שונה ממש, מריר ואדיש. אני מניחה שאת היחידה שתביני אותי.״ עמית אמרה לי ויכולתי לדבר איתה שעות על כמה שאני מבינה אותה בעניין. הנהנתי מהר כאות לכך שאני בהחלט בת ברית לרגשות שלה בעניין, עמית נראית מרוצה מכך כי כמו שאני מבינה גם לך אף אחד לא האמין שאביחי בן אדם... קשה הייתי מגדירה את זה.
זוועתי הייתי מגזימה את זה. כן נשאיר את זה ככה.
״מבינה יותר משמילים יכולות להסביר.״ אני אומרת לה במשפט קטן מה אני מרגישה בעניין.
״את יודעת מיה, אנחנו צריכות לצאת פעם אחת ולדבר, יש לנו הרבה על מה.״ היא אמרה לי וביקשה את הטלפון שלי, נתתי לה אותו וציפית עמוק בליבי שהיא כן תעשה בו שימוש כי אני מאוד להוטה לשיחה הזאת שתתנהל בנינו ומי יודע אולי תתפתח חברות מופלאה מזה אבל אני בספק.
אחרי השיחה עם עמית אני מרגישה הקלה מעטה ואפילו הצלחתי לשכוח מקיומו של תמיר לזמן מה, עד שפצצה חדשה נוחתת בגינת ליבי.
כשהסתובבתי, ראיתי את תמיר ממש קרוב לבחורה מדהימה ביופיה, מפלרטט איתה וכמעט טובע בכישופה. עד היום לא האמנתי במכשפות אבל עכשיו אני מאמינה בכל ליבי שהן אכן קיימות, כי מי האמין שהוא יצליח לשכוח אותי כל כך מהר בזמן שכל מה שאני חושבת עליו זה אך ורק הוא בעצמו.
הפצצה מכאיבה בכל תא בליבי והרסיסים מתפשטים במהירות לביטני וגורמים לנזק בלתי הפיך שאף אחד לא יוכל לשלם עליו ולעמוד בו.
אני מנסה להתעורר במהירות מהמכה אבל זה מכה בי שוב כשפתיו של תמיר נוגעות בשלה וגורמות לה להרגיש מה שאני הרגשתי, מוקסמת.
אולי תמיר הוא המכשף כאן? מכשף אכזר אפשר להגיד, כי הכישופים שלו מתחלפים במהירות רבה, מפעם ההרגשה הייתה קסומה ועכשיו כל מה שיש לי זאת סלידה.
אני מתקשה להתעורר ולחזור לעבודה שלי אבל אני מחייבת את עצמי לעשות את זה במהירות כי כמה אנשים פונים אלי כי השותף שלי בולע לקוחה, דרך אגב ממש לא מקצועי.
אחרי מזיגת המשקאות המבוקשים כאן, עור ברווז נוחת על עורי בגלל ההבנה של מה שקרה כאן ממש עכשיו.
ואמנם הבחורה כבר עזבה אבל הנוכחות של המקרה נשארת איתי כנראה לתמיד. כשאני מרגישה שאני לא יכולה להחזיק את זה יותר אני לוחשת לתמיר שאני חייבת ללכת לשירותים ויוצאת להפסקה שמגיעה לי עכשיו.
אני עושה את דרכי לשירותים כדי להסתגר באיזה תא אבל כבר בדרך לחיי רטובות מדמעות. למה אני בוכה מהמקרה המפגר הזה?
יכול להיות שהוא פשוט מנסה לגרום לי לקנא? יכול להיות שהוא מנסה לגרום לי לסבול כמו שאני גרמתי לו?
ההתייפחות שלי לא עוזרת במיוחד שזאת חתונה ואנשים יכולים להבין את זה כמשהו לא בסדר, כמו אקסית משוגעת של החתן כשרואה את אהוב ליבה נישא לבחורה אחרת כשחשבה שזאת תהיה היא כל הזמן.
מה חשבתי לעצמי? שתמיר יחכה לי עד שאבין שזה מאוחר מדי?
אני כזאת תמימה לפעמים שאני חושבת שאנשים פועלים אך ורק מהרגשות שלהם ומהציפייה שזה יקרה מתישהו. כנראה תמיר ממשיך הלאה כי הוא הבין ממני שזה לא יקרה אף פעם בזמן הקרוב שבתוך תוכי רק רציתי שזה יקרה, שאני אהיה רק סביבו ושהוא סביבי. כנראה שיש דברים שהם מאוחרים מדי. כשאני שמה לב שההפסקה נגמרת לי, אני יוצאת מהתא ושוטפת את פניי האדומות מבכי, אני נראית כל כך פתטית שזה מוגזם אפילו בשבילי. אני מחליטה שעד סוף המשמרת אני מקצועית לכל דבר ואעשה כל מה שידרש ממני ורק אחרי שאגיע לבית אתפרק ואקום כמו גדולה, כי זה הקטע שלי כנראה.
בבר ההרגשה מוזרה, תמיר גם לא מנסה לדבר איתי, הוא נראה ממש מרוצה וכנראה זה מהבחורה היפה שנישק לפני כמה דקות.
קשה להסתיר את הרגשות בפנים במיוחד כשאני בן אדם כנה ובהתחשב בכך שאני שקרנית גרועה אבל יחסית אלי אני עושה עבודה טובה כי אני ממשיכה לעבוד כאילו רק המשלוח של השמלה שרציתי לא בא עדיין ולא כאילו הבחור שיש לי רגשות חזקים אליו נישק ממש מולי בחורה אחרת. וואו זה נשמע ממש אסון בראש שלי.
אני לא מדברת עם תמיר וגם הוא לא איתי, לפחות בדבר הקטן הזה יש בנינו הבנה. ככה ממשיכה כל המשמרת ואני מרגישה את עצמי נטענת מהמחשבות שרצות לי בראש ואני יודעת שזה ממש לא בריא אבל למי אני יכולה לספר מה עובר עליי כרגע? אף אחד.
בסגירה אני מזמינה לי מונית כי לחזור עם תמיר לא בא בחשבון.
אני מתחננת בפני אלוהים וכל המלאכים שבשמיים שתמיר פשוט ישחרר אותי ויתן לי ללכת כי זה הדבר הכי נכון שהוא יכול לעשות עכשיו.
אני יוצאת החוצה בדרך למונית שכבר מחכה לי שם ועוצרת במרחק נגיעה ממני שקולו של תמיר מתפרץ לשקט.
״מה את עושה?״ תמיר שואל אותי כמו מישהו שנפגע, עכשיו הוא הזה שנפגע פה?
״נוסעת הביתה.״ אני אומרת ולא מתאמצת אפילו להסתובב אליו.
״ממש לא את באה איתי, אני אגיד לנהג שהייתה אי הבנה.״ הוא החלטי מאוד אבל חבל לו, כי קמתי החלטית יותר.
״לא תמיר.״ אני אומרת בשקט כי אם אדבר בקול חזק יותר אני יודעת שהוא יישבר.
״מיה זה ממש לא נתון לבחירתך, תסתובבי אלי עכש״ תמיר נגע בי בשביל שאסתובב אבל ממש לא אהבתי את זה.
״אל תיגע בי!״ אני צועקת עליו כשאני מסתובבת. תמיר נבהל מהכוח שיצא ממני ונרתע לאחור.
״מיה אני..״ תמיר מנסה לדבר אבל הפעם אני שולטת פה בשיחה.
״אל תיגע בי יותר בכל החיים שלך! לא עכשיו ולא אף פעם! אני לא רוצה יותר שהיד שלך תדע איך הגוף שלי מרגיש, שאף אחת מהאצבעות שלך תיגע בפניי, שאף מילה שלך תהיה מכוונת אלי, אתה מבין?!״ אני צורחת עליו ותמיר נראה יותר מבוהל ממה שהיה נראה לפני.
״עכשיו אל תציק לי יותר, אני לא רוצה לראות את הפנים שלך כי הן מזכירות לי כל פעם מחדש שכל מה שחשבתי שיכל להשתבש, השתבש.״ אני משאירה אותו שקט, ברוך השם.
אני פותחת את דלת המונית ונותנת לנהג את הכתובת.
״חתיכת ריב היה לכם שם.״ הנהג אומר בזמן שעיניי כבר מלאות בדמעות, כנראה שהן היו מלאות בדמעות גם שהצעקות שלי יצאו ככה על תמיר, לא התכוונתי שזה יצא אגרסיבי ככה אבל זה מה שהרגשתי באותו רגע, נבגדת.
״זה כבר מאחורי.״ אמרתי לו, ״תרתי משמע.״ הנהג מעיר ואני צוחקת לעומת כל המתח שנגרם ונחתך בשנייה בעזרת בדיחה.
אני עולה לחדר שלי כשאני מגיעה ופשוט נכנסת למיטה, לא יכולתי לשתוק אז שלחתי הודעה לאנה שהיא לא מבינה מה קרה וידעתי שכבר בבוקר היא תתעניין מאחר והשעה עכשיו 4 לפנות בוקר.
המחשבות ממשיכות לטייל בראשי, אולי יכולתי באמת לעשות זאת אחרת אבל אולי זה לטובה, אולי סוף סוף באמת תהיה לי נחת מתמיר.
ליבי יודע שלא נמאס לו מתמיר אבל ראשי יודע יותר טוב עבורי והוא אומר לי לשכוח ממנו ולתת למילים שאמרתי לו הערב להיות האחרונות בהחלט.
•••••••••••••••••••••••
אוקיי בנות יש בקשות רבות לכך שתהיה נקודת מבט של תמיר אבל אני לא רואה את זה לנכון כי הסיפור פה על מיה ולא על תמיר.
בחיים האמיתיים אתן חיות נקודת מבט של מישהו אחר? לא אך ורק שלכן ולכן חשוב לי שבסיפור הזה לא יהיו נקודות מבט נוספות כי מיה פה העיקר והכי חשוב להרגיש כמוה ולא כמו תמיר כי הסיפור לא עליו, הוא רק חלק עיקרי ממנו, האומנם?
מקווה שאהבתן ויודעת שאני לא מתמידה אבל אני עושה כל שביכולתי ונותנת לפרץ היצירתיות להתבטא כשהוא מופיע.
באמת שאתם מחזקות אותי וגורמות לחלומות להתגשם!