Cheers

פרק 21- נסיגה

אתן אלופותתת.
°°°°°°°°°°

"אין היום עבודה לאף אחד תמיר." אני אומרת לו בבהלה ומסתכלת על הפלאפון שלי, 2 הודעות מאימא שלי, 3 שיחות מאנה והודעה ממור.
-מיה מתי את חוזרת?-8:32
-לא משנה ראיתי שכבר שטפת את כל הבית, תודה חיים שלי.- 9:10.

-את בסדר?- 11:54, מור שלח לי.
-כן.-12:31 אני מחזירה לו.

אני שוב חוזרת להתמקד בתמיר שעדיין מסתכל עליי כלא מבין.
"מיה את לא זוכרת מה קרה אתמול?" הוא שואל אותי באכזבה אבל הוא לא מבין שהבהלה שלי היא מזה שאני זוכרת כל פרט ופרט מאתמול. מכמה שמגע ידיו היה נעים לעורי, שהנשיכות הקטנות שלו שיגעו כל תא בגופי וכמה ששפתיו ומגעו גרמו לי להרגיש כאילו אני הבחורה היחידה בעולם.
"אני זוכרת." זה כל מה שאני מצליחה להגיד.
"אז אל תלכי ככה, את יודעת מה הלך שם." הוא אמר לי ומנסה לנסות להסביר לי משהו בדרך עקיפה אבל אני שונאת דרכים עקיפות ומסורבלות, שיהיה ישיר איתי.
"תמיר אני רוצה ללכת לבית שלי בבקשה." אני אומרת לו וממשיכה לעמוד מולו במיטה, הוא שם את הבוקסר שלו ומתקדם אלי, תופס בלחיים שלי ויכולתי להישבע שאם לא היו לי יכולות משחק הייתי כבר מזמן מנשקת את ידיו המחוספסות.
"אתמול היה לי מדהים, בבקשה אל תהרסי את זה." יכולתי להבין שזה הכי קרוב לתחינה שאקבל מתמיר אי פעם ועדיין זה הרגיש לי מוזר ולא נחוץ כי אני יודעת שתמיר יפגע בי.
אני מתנתקת מהרגש כי אני לא רוצה לקרוס ריגשית עכשיו אז אני מסתכלת עליו ומכינה נאום בראשי אבל כל מה שאני אומרת זה
"נצא פעם אחרת, אני צריכה ללכת הביתה."
הקול שיוצא ממני הוא קר וריקני.
יכולתי להבחין שתמיר מבולבל ואולי אפילו פגוע אבל אני לא יכולה להחזיק את הדמעות יותר ואני חייבת להתבודד בשביל שהבכי יצא, לא ארשה לעצמי לבכות מול תמיר לעולם.
תמיר שם ידו בראשו ולאחר כמה רגעים של שקט מעיק הוא מתחיל להתלבש, אני מסתובבת ישירות וממשיכה גם אני להתלבש, למה אני מרגישה את הכאב הזה בבטן מהמחשבה שאני הולכת? אני רוצה בכלל ללכת?
"בואי." תמיר אומר בקור ולקח את המפתחות מהשולחן. אני עוקבת אחריו ומתפללת שאין אף בבית שלו. הנסיעה מאוד שקטה ומתוחה ואפשר להרגיש את הכעס והאכזבה שיוצאים מתמיר וכל מה שאני עושה זה להסתכל דרך החלון להתעלם לגמרי מהמבטים שתמיר שולח מדי פעם.
באמצע הנסיעה תמיר שולח יד לברך ומלטף אותה וגורם לי לחולשה בגוף, מתחיל מאבק בראש שלי על המקום שבו ידו של תמיר צריכה להיות ולבסוף אני נכנעת לחולשה ונותנת לו להמשיך להחליש אותי ולכאבי הבטן הנעימים להמשיך כל עוד הוא נמצא לידי. אנחנו מגיעים לבית שלי ואני רוצה לצאת כמו שאני רוצה להישאר עם תמיר.
"מיה." תמיר מעיר אותי מהמחשבות, להסתכל בעיניו לא בא בחשבון אז אני מורידה את החגורה במהירות ויוצאת מהרכב. אני שומעת את תמיר קורא לי כמה פעמים מהרכב אבל אני נכנסת לביתי הכי מהר שאני יכולה ורצה לחדר שלי בזמן שאני מתעלמת מהצעקות של אימא שלי על כך שאני מתעלמת ממנה.
אני מתרסקת ברגע שאני סוגרת את הדלת ומתחילה לבכות, אני ילדה רעה, אני מטומטמת! איך נתתי לזה לקרות? איך שכבתי עם מישהו שהולך לשבור לי את הלב? איך פיתחתי רגשות לבן אדם קר שרק פוגע בי כל הזמן? שוב.
אני מתפתלת למיטה ונותנת לכרית שלי לספוג את כל הדמעות והבכי התמרורים שאני פוצחת בו. אימא שלי נכנסת לחדר ומתחילה בדרמות שאופייניות לה.
"מה קרה מיה? איך את מודיעה לי ב4 בבוקר שאת הולכת לישון אצל חברה?!" היא כועסת אבל מהר מאוד מתרככת כשהיא שומעת את הבכי שלי והמצב שבו אני נמצאת.
"מיוש? את בסדר?" היא דוהרת אל המיטה שלי ומתחילה ללטף אותי.
"אימא עשיתי משהו נוראי." אמרתי לה כי אני יודעת שהיא תגלה על מה שעשיתי, מוקדם או מאוחר.
"מה עשית?" היא קשובה, בדרך כלל היא מטיפה אבל היא עדיין לא יודעת מה עשיתי אז בינתיים היא רק אוספת מידע בשביל הנאום שלה.
"עוד פעם פיתחתי רגשות לגוש קרח שמתנהג אליי מסריח רוב הזמן." אני לא מפרטת, השאלות שלה מאורגנות והיא יודעת תמיד מה לשאול בשביל להגיע לעומק העניין, איך היא לא עובדת בשב"כ האישה הזאת?
"ספרי לי." היא אומרת ואני מתחילה לספר לה על תמיר, על האמירות שהוא אומר לי בעבודה, על ההערות שלו על זה שאני ילדה ושאני טיפשה, על כל הבחורה שהתחיל איתן מולי, על כל הטרמפים שתמיד נותן לי גם אם הוא יוצא מהבית במיוחד, על המסיבות שהיה שם ואפילו על החלום שלי. בנוסף אני מספרת לה שהתנשקנו, על הכאבי בטן שהמגע שלו גורם לי ועל כך שהוא תמיד מביט בי ואני אף פעם לא יודעת מה הפירוש של כל מבט.
"שכבתם?" היא שואלת אבל היא לא מאשימה, אני ישירות פורצת בבכי כאוב ופגוע, אני יכולה לראות שהיא מאוכזבת אבל מבינה את המצב שאני בו ופשוט עוזבת את זה. "מתי זה קרה?" היא שואלת ואני עונה לה שאתמול בלילה.
"מיה, זה נשמע שגם הוא מעוניין, לפעמים גברים ממש מטומטמים והם מתנהגים כמו ילדים." היא אומרת ואני לא מבינה למה היא מתכוונת בזה שהם כמו ילדים, כי תמיר בהתחלה תמיד נהג להגיד שאני הילדה בנינו.
"מה שאני מתכוונת זה שתמיר התנהג אלייך בחוסר כבוד כי כנראה את מוצאת חן בעיניו והוא לא יודע איך למשוך את תשומת ליבך אז הוא מעצבן אותך כי כנראה ככה הוא יודע להביא את הרגשות שלו." היא אומרת שאני מקווה בתוכי שהיא צודקת אבל תמיר לא נראה לי עד כדי כך דפוק.
"כשאביחי רצה אותי הוא התנהג אליי יפה, קנה לי פרחים והזמין אותי לדייטים." התלוננתי.
"נכון אבל אביחי הוא לא תמיר וכל בן אדם זה משהו שונה, אבל את צריכה להיזהר מיה ולא לעשות שטויות, גברים לא רוצים בנות קלות דעת." אני בוכה שאימא שלי מטיפה לי, קשה לי שאימא שלי מעבירה עלי ביקורת. אימא שלי לא צודקת בעיניי אבל עדיין זה גורם לי לבכות. "אל תצאי יותר מיה, זה סתם מוביל לבלאגן, מה רע לך בבית?" היא שואלת ואני נמנעת לענות, כי אני לא יכולה להגיד לה שאני עייפה מאחים שלי, מהעבודה והדרמות המשפחתיות שלנו וכל מה שאני רוצה זה לשכוח קצת מהכל אבל היא גם צודקת במקום כלשהו, אם לא הייתי יוצאת זה לא היה קורה.
"מיה את חזקה, את תעברי את זה, את האחרונה שאני דואגת לה." היא אומרת לי וגורמת לי להנהן לעברה בהבנה, תמיד הייתי עצמאית.
"אני יותר דואגת לענבר שכל היום רק ספרים בראש שלה, איך היא תמצא חתן ככה?" היא מתבדחת ואני צוחקת בהקלה, עם כל ההטפות שלה אני אוהבת אותה ואת זה שהיא החברה הכי טובה שלי.
ענבר מתפרצת לחדר בכעס, "אימא!" היא צועקת ואני מבינה מהר מאוד שהיא הקשיבה לכל השיחה שלנו, כעסתי בהתחלה אבל אז הבנתי שאני לא צריכה עכשיו לספר את זה גם לענבר וזה חסך לי שעה מהחיים שלי.
אנחנו צוחקות, "יאללה מיה, אני צריכה עזרה בבישולים." אימא אומרת ואני קמה ומקווה שהעזרה לאימא שלי תעזור לי טיפה לשכוח ממה שקרה לכמה שעות.