היום יום רביעי. מנשה אמר שאני צריכה לפחות יום אחד של חופש ולכן השבוע זה יום רביעי. יש גם עבודה בשישי בבוקר אז הייתי מעדיפה חופש בשישי כי אני תמיד עוזרת לאימא שלי אבל מאחר ומנשה החליט הפעם על היום חופש שלי אז לא התווכחתי.
כבר סידרתי את הבית ושטפתי את כולו, אני מקווה שזה יעזור לאימא שלי ויקל עליה ביום שישי למרות שאנחנו בכלל מנקות ביום חמישי. מאחר ואני עובדת מחר זה נראה לי הכי הגיוני שאנקה היום.
אני לובשת בגדי ריצה שדודה שלי מביאה לנו כל פעם שנמאס לה מהבגדים או שהם גדולים או קטנים עליה.
אני רצה בשבילי המושב שמובילים למושבים ליד. רואה בדרכי כמה נשים הולכות ומרכלות על מסיבת הקוקטייל שהן היו בה אתמול.
אני מגלגלת עיניים ומעלה את המהירות רק כדי שאתרחק מהן.
כשאני מגיעה למושב שליד המושב שלי אני מסתובבת וחוזרת למושב שלי. אני בערך עושה 5 ק"מ, זה משחרר פשוט לרוץ ולתת לכל המחשבות להישכח ורק לחלומות בהקיץ להופיע.
אני מדמיינת את אביחי מצטער על היום שבו זרק אותי מסיבותיו, על החיוכים הבלתי פוסקים מההורים שלי, על בית מכובד ועושר וגיוון באוכל. לפעמים אני גם מדמיינת את הילדים שלי מאושרים. אין להם באמת פנים, אני פשוט מדמיינת ילדים רצים בדשא הכי ירוק שראיתי מימיי. הם תמיד שניים. בערך בין הגילים 4-8.
זה מוזר שאני כבר מדמיינת את הילדים שלי? אני לא חושבת שזה אומר שאני רוצה עכשיו ילדים אבל בעתיד אני בהחלט רוצה אותם והכי חשוב, מאושרים.
אני מגיעה למושב ומאטה את קצב הריצה שלי עד להליכה, תשושה בגאווה.
כשאני בדרך לביתי, מנופפת לשלום לכל השכנים שלי, אני רואה משהו קצת מוזר על דלת הבית שלי.
אני פותחת את הדף ומגלה את הסיוט של ההורים שלי, הודעת אזהרה לעיקול רהיטי הבית מהוצאה לפועל. אוי לא, למה זה קורה? אנחנו משתדלים לשלם כל חודש את מה שאנחנו חייבים, הרי זה מה שצריך לא?
אני מתקשרת לאבא שלי במהירות,
"הלו?" בקולו יש דאגה משום שאני אף פעם לא מתקשרת שהוא בעבודה, רק במקרים דחופים.
"אבא, יש אזהרה לעיקול!" קולי מעט שבור אבל אני ממשיכה, "אנחנו משלמים את הכל אז למה זה קורה בכלל? לא עשינו כלום." אני מתחילה לבכות מעט כי אני מפחדת שלא יהיה לנו ריהוט בסיסי בבית או מוצרי חשמל שחייב.
אבא שלי נאנח ששומע אותי בוכה, אני מנסה לאפק מעט את הבכי שלי כך שזה נשמע שרק קולי שבור ולא כל כולי.
"מיה, אנחנו נדבר על זה בבית, יש הרבה דברים שאני צריך להסביר לך." הוא אומר ומעט עצבני. הוא לא כועס הוא פשוט לחוץ, כנראה שזה הולך להיות משהו רציני.
בראשי עוברות בערך מיליון אפשרויות של מה שקורה באמת במשפחה שלי ואף אחד לא יודע. אולי רק אימא יודעת כי אלו החיים שלה בנוסף.
YOU ARE READING
Cheers
Romanceמיה היא בחורה שלא תמיד הייתה במרכז העניינים. היא שנונה, עצמאית וכנה. לאחר שברון לב שהותיר אותה חשדנית והרוסה, מיה נחושה לא לתת לזה לקרות שוב. אחרי סיום התיכון, מיה התחילה לעבוד באולם אירועים שרק אנשים בעלי הון יכולים להרשות לעצמם לחגוג שם, היא גם לו...
