Cheers

פרק 19- אקסים ושטויות אחרות

תהנו, כי לקח לי בערך שנה לכתוב את הפרק הזה וסליחה על זה אני בבלגנים של השחרור שלי מצהל, קולולולולולו!!
●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●●

"נו מיה אל תהיי כזאת ראש חציל, מה הבעיה להכין את הקוקטייל הזה?" תמיר שואל אותי כשאני מנסה להכין קוקטייל בעל שם מסובך שאחת מהלקוחות ביקשה.
"מה ראש חציל? בוא נראה אותך ראש כרוב." אני מתעצבנת עליו ומהר מאוד אנחנו מחליפים מקומות ותמיר מתפקד במקצועיות.
הוא מושיט לי את הכוס כשהיא מוכנה ואני פשוט מרגישה את העקיצה שלו יוצאת מפיו עוד לפני שיצאה,
"בבקשה תביאי לה שתחשוב שאת לא כושלת כמו שאת באמת." והנה היא, צורבת ומעצבנת כמו תמיד.
אני לוקחת אותה בשקט מתוח ופשוט מביאה ללקוחה בחיוך, היא משתפת אותי שיצא לי ממש טעים, תודה לך זרה שממש משפילה אותי מבלי ידיעתה מול תמיר.
אני מסתובבת אל תמיר עם מבט כועס ויש לי הרגשה שאם הוא היה צריך לשלם בשביל לראות אותי ככה הוא היה גם משלם הון.
"אני חושבת שהשנאה שלי אלייך גדלה מרגע לרגע." אני משתפת אותו והוא ממשיך להסתכל עליי.
"את יודעת שהגבול בין שנאה לאהבה הוא מאוד דק נכון?" הוא שואל אותי וגם גורם לי להסמיק ממבוכה, "תהיה בטוח שאצלי הוא מאוד עבה." אני מרגישה צביטה קטנה כשאני אומרת את המילים האלו, כי אפילו לי הן לא נשמעות אמינות.
תמיר מגלגל עיניים ואז מסתכל עליי, מחכה למשהו כנראה.
אבל אז כבר נשאבתי אליהן ולא הצלחתי להוריד את עיניי גם אם ממש רציתי, למרות שרק מטורף ירצה בזה.
התחלתי לבחון את הצבע שלהן שהיה ממש טיפה ירקרק אבל ברוב רובו חום בהיר, הזקן שלו נראה מסודר יותר היום אולי כי היה אצל הספר ואז הן נעצרו על שפתיו שבאופן מקרי ליקק אותן והרגשתי קנאה עזה ללשון שלו כי ממש רציתי להיות במקומה עכשיו.
מה עובר עלי?
"היי אפשר לקבל פה משקה?" אני שומעת קול מאחוריי ורואה גבר בערך בעשור הרביעי בחייו עם מבט כועס, כנראה לא שמעתי מספר קריאות לפני הנוכחית.
"כן ברור מה בשבילך?" אני מרגישה שמחה להתעורר מההרגשה שאין לי שליטה אבל באותה מידה גם מאוכזבת שזה לא התקדם מעבר.
"ויסקי.נקי." הוא לא אומר יותר ואני מתחילה ישירות למזוג לו, אחרי שקיבל את מה שרצה הוא נעלם כלא היה.
כשאני מסתובבת עיניו של תמיר עדיין עליי וחיוך שובב על פניו, "אתה רוצה תמונה?" אני שואלת בכעס כי הפרצופים שלו מתחילים לשגע אותי שאולי אצטרך אישפוז באברבנאל.
"בשביל מה? יש לי את הדבר האמיתי מול העיניים." תמיר ממשיך להתגרות בי ואני לא מצליחה לעצור חיוך קטן מלהופיע על פניי.
"די כבר תמיר." אני מגלגלת עיניים ומוחקת מהר את החיוך שיש לי על הפנים אבל ההשפעה כבר נעשתה על תמיר ונראה שהוא מאוד מרוצה.
"אני צריכה גם לסבול אותך למשמרת לילה?" אני שואלת אותו ואני יכולה לראות שהוא ממש מרוצה מזה שהוא מעצבן אותי, מתי בדיוק לא?
"לא, לא יהיו לך עוד שעות של עונג ושמחה."
"תודה אלוהים, לפחות זה." אני אומרת בשמחה ורואה שתמיר מחייך כי הוא מבין שאני לא רצינית מנימת קולי.
אני ממשיכה במשמרת כהרגלה ומנסה לזכור מתי בדיוק הבנתי שהיא נמשכת כהרגלה. מתי בעצם התחלתי להתמקצע ולהבין בדיוק איך לפעול כדי שאוכל לדעת שלפי כך משמרת מתנהלת. זה רגע ממש טוב לדעת שאתה נהיה יותר טוב, רק אני צריכה להמשיך להתקדם ולא ליצור מצב שאני נשארת במקום ולא מתקדמת ואז זה מתכון מאוד טוב לפיטורים שזה משהו שאני ממש לא יכולה להרשות לעצמי בזמן הזה, אני צריכה לחסוך לפני שאני מתחייבת למסגרת אחרת בחיים שלי שאהיה שייכת אליה ככל הנראה שנתיים.
המחשבות גרמו לי לרחף ולפעול באוטומטיות שלא שמתי לב שתמיר התחלף באנה.
"היי מה שלומך?" אני שואלת בנימוס, אנה קמה מהרצפה לאחר שהתכופפה בשביל למלא מלאי במדפים כמו שניי הנסי שבידיה כרגע, מחייכת בביישנות ומופתעת מעט.
האם היא מופתעת מזה שפניתי אליה בכלל? עד כדי כך חלמתי?
"מצויין מה איתך?" היא שואלת ואני ממשיכה את השיחת חולין עד ששקט מביך מחליף אותה אך שנינו מקבלות אותו בשמחה כאילו רק השתוקקנו שיחליף את קולנו חסרי העניין בשיחה ובמיוחד בכזאת שלא מתפתחת לשום מקום.
"לא שמתי לב שתמיר הלך בכלל." אני מנסה לשנות את האווירה שהתמלאה במבוכה ובחוסר נעימות מעיקה.
"כן, ממש מיהר ונראה שאת ממש עסוקה אז ככה יצא." היא ממשיכה אותה אבל עדיין אין לאן להתקדם, מה בחיים לא נוכל לקדם שיחה בנינו? זה נראה לי יהיה סיוט להיות איתה במשמרות, אבל מצד שני היא ממש לומדת במהירות הבנתי ממור אז זה יתרון גדול.
"אבל בנינו אחותי, עדיף שגם לא יהיה כאן."
ופתאום שירת מלאכים התנגנה ברקע וידעתי ששוב הכל חזר למסלולו הרגיל בעולם או לפחות למה שקיוויתי שיקרה כל כך: אנה לא מחבבת את תמיר!
כמובן שאני צריכה לעשות את זה בנימוס ובעדינות אז אני מנסה בכל כוחי להישמע הכי פחות מעוניינת בפרטים שאפשר.
"נו ספרי!" אני מאיצה בה והיא מצחקקת, אנחנו נסתדר ממש טוב לפי דעתי.
"פשוט אתמול הייתה לי משמרת איתו והוא חשב שאני סתומה וניסה לתת לי לעשות את כל העבודה בזמן שהוא לא עושה כלום, אז התעצבנתי עליו ויצא מצב שהיה קצת צעקות אבל מנשה הרגיע אותנו ומאז ניסינו כמה שפחות לדבר ולתקשר, יש אנשים שלא נועדתי להתקרב אליהם ותמיר נראה לי בפוטנציאל." אני חושבת שזה הז'אנר מוזיקה שאני הכי אוהבת, אפשר איכשהו להפוך את זה לצלצול שלי?
"נשמע מאוד הגיוני כשתמיר מתנהג כך, הוא יכול להיות ממש מניאק ועצלן." ומטומטם ומפגר וחסר היגיון אבל היא לא צריכה לדעת את כל הדברים, אתן לה לגלות אותם בעצמה.
"הוא מזכיר לי את אלירן שלום המניאק מהשכבה שלי, מפונק שחושב שמגיע לו יותר מדי." כשאנה אמרה את השם של אלירן צלצול של הכרה עלה בראשי וזימזם בכל עורקיי כמו תזמורת של צמרמורות. אלירן היה חבר ממש טוב של אביחי ואני ממש מבינה על מה אנה מדברת.
"אלירן הזה חתיכת אגואיסט שבחיים לא ראיתי כזה, הייתי עדה לכמעט כל השברונות לב שגרם להם." ראיתי שמשהו אצל אנה נדלק כשהתחלתי לדבר על אלירן.
"איך את מכירה את אלירן?" היא מופתעת מאוד אפילו.
"האקס שלי חבר מאוד טוב שלו, אביחי אם את מכירה." ברגע שאמרתי את שמו עיניה של אנה נפתחו והיא לא הייתה צריכה לדבר, הבנתי שהיא מכירה אותו.
"ברור! חבר של עמית, אחות של מור."
צביטה קטנה עטפה את הליבי ולא יכולתי להימנע ממנה כלל, פשוט קיבלתי אותה בהבנה שיום אחד זה כבר לא יהיה כואב גם אם זה רק קצת כרגע.
"כן הוא." אני מנסה להיראות חזקה ופשוט שולחת חיוך נכון.
"הוא חרא בן אדם." אני לא מצליחה לא להוציא חיוך כשהיא אומרת את זה, אני מנסה לא להיות אקסית טיפוסית ולשנוא את האקס שלי אבל זה בלתי נמנע משום הנסיבות שבהן נפרדו ובמיוחד בחיים שבהם הוא ממשיך עכשיו. אני לא אוהבת לחשוב על זה אבל הוא המשיך הלאה ואני ממש מתחילה לאחרונה לשחרר סופית ממנו.
הבנתי שאתה אף פעם לא משחרר לגמרי מבן אדם שהיה חלק ממך ושהשאיר בך שריטות שכנראה ילוו אותך לשאר המערכות יחסים שלך, תמיד הם יהיו בראשך ויעלו ב1 בלילה כשאתה מנסה לישון או כשחברה שלך מתחילה לפתח מערכת יחסים חדשה או כשאת מייעצת לחברה שנמצאת במשבר במערכת יחסים. תמיד אותם זיכרונות תוקפים אותי וגורמים לי לחשוב שעדיין לא התגברתי אבל זה לא נכון.
כי לחיות עם המחשבות והזכרונות האלה הם ההתקדמות הלאה, ההבנה שבעצם תמיד יהיו בי ושתמיד ארגיש שיעלו בי אבל ההשלמה שרק שם זה ישאר. כבר מזמן השלמתי עם זה שאביחי לא מתאים לי בכלל אבל עדיין מודה על כל מה שקרה כי בזכות זה אני מי שאני היום, הבן אדם הכי חזק שאני יכולה להיות.
"לא קשה לך לדבר עם מור לפעמים?" אנה שואלת ובדיוק הבנתי למה היא מתכוונת.
"לא, אני לא אפסיק את חיי החברה שלי בגלל שיצאתי פעם עם אביחי, העולם שלנו קטן ואפגוש עוד הרבה אנשים שמכירים אותו או קשורים אליו." עניתי לה בזמן שאני מוזגת שורה של שטים וודקה לכמה בחורות.
אני רואה אותן מרימות לחיים, מברכות אחת את השנייה בשכרות ונשענות זו על זו כי הן שתו קצת יותר ממה שהן רגילות. ככל הנראה.
"צודקת." אנה מחייכת אלי ואני מבינה שהיא מזדהה איתי, אני מנצלת את ההזדמנות ושואלת שאלה שאולי תחבר בנינו.
"מה איתך? היה לך מישהו?"
"סיפור מאוד ארוך." היא מנסה להתנער מהשאלה אבל אני יודעת שהיא רוצה לשתף אותי בזה משום שאני כבר שיתפתי אותה.
"נו ספרי, זה לא כאילו יש לי עכשיו קהל מטורף של אנשים." השעה כבר מאוחרת יחסית שיהיו הרבה אנשים שישתו, בזמן הזה הם רוקדים ונהנים.
"היה לי מישהו בערך 3 שנים, אבל לקראת הסוף הוא היה מדבר עם הרבה בנות עד שהוא נפרד ממני ומיהר לשכב עם אחת מהן." לרגע כאב לי על אנה אבל הבנתי שהיה לי כואב יותר אם לא הייתה יודעת את זה והייתה איתו עד היום.
"היה לי ממש קשה לשחרר ממנו, הייתי מאוהבת בו כמו שלא ראית אף פעם.
כל יום אחרי הלימודים הייתי הולכת אליו, קניתי לו מתנות יקרות, איתו בכל סופ"ש, לפעמים הייתי בבית שלו מחכה שיחזור מהעבודה או משהו כזה רק כדי שאוכל להיות איתו בכל זמן פנוי שהיה לי.
כבר לא היה לי חברים ורק הוא היה העולם שלי ופשוט הוא ריסק לי את הלב כשהוא נפרד ממני בפתאומיות כזאת."
אנה נראית קצת חלשה אחרי שהיא סיפרה לי את זה ואני שמה יד על הכתף שלה בהבנה.
כל אחד חווה שיברון לב בשלב כלשהו בחיים שלו, כל אחד בצורה שונה.
"בעיניי ממש אמיץ ממך לדבר על זה בהשלמה, זה לא מובן מאליו." אני מנחמת אותה טיפה כי הסיפור אכן היה כבד מעט.
"גם את מתגעגעת אליו לפעמים? גם אם הוא התנהג אלייך לא בצורה שהכי מגיעה לך?" היא שואלת אותי ואני מוזגת לשתינו שוט של ערק, מביאה לה את הכוס והיא מסתכלת עליי קצת מוזר.
"אל תדאגי, מותר לנו." אני קורצת לה.
מהר מאוד אנחנו מסיימות ואני מהנהנת לה,
"אנחנו מתגעגעות לזכרונות ולמה שהרגשנו אבל לבן אדם עצמו אנחנו לא, תאמיני לי."
אנה צוחקת ומצביעה עליי כאות לזה שהגעתי לנקודה הנכונה.
אני מרגישה שאני צריכה עוד לשתות משום שהיום הזכרונות עולים יותר מתמיד אז אני לוקחת עוד שוט של ערק. ועוד אחד.
המשמרת נגמרה ואנחנו יוצאות לבחוץ, מתפללות בליבנו שתעבור מונית מבלי שנזמין.
אני שומעת צפירה, אני בטלפון כך שלא הקדשתי לזה הרבה תשומת לב.
"מיה זה לא תמיר?" אנה אומרת ואני מסובבת את ראשי במהירות של צ'יטה שמחפשת את הטרף שלה. הרכב האאודי של תמיר בהחלט חונה מאחורינו ומתקרב אלינו באיטיות, חלון הרכב נפתח ותמיר מופיע מולי.
"צריכות טרמפ לבית?" הוא שואל ואני מאוד מבולבלת מהמצב.
"מאוד!" אנה אומרת ונכנסת למושבים שמאחור מאחר והדלת הייתה קרובה אליה, אני פותחת את הדלת שלידי ונכנסת בבלבול למושב הקדמי.
"מה אתה עושה פה?" אני שואלת אותו, תמיר מחייך בזמן שהוא מתרכז בנהיגה.
"מה עם תודה תמיר? וואו כמה מתחשב אתה תמיר?" הוא שואל ואני עדיין מחכה לתשובה אמיתית ולא מתחמקת כמו שהוא נתן.
"אני יודע שאין לך איך לחזור והייתי גם ככה בסביבה אז קפצתי." הלב שלי פועם במהירות כי אני יודעת שתמיר משקר לי ושהוא בא במיוחד בשביל להחזיר אותי.
הראש שלי קצת מסוחרר מהאלכוהול כך שאפילו לא שמתי לב שתמיר כבר הוריד את אנה וזה רק שנינו ברכב.
"אתה שקרן, באת במיוחד." אני אומרת לו באומץ שרק בהשפעת אלכוהול אני יכולה להגיד.
"וזה לא בסדר?" הוא שואל, מה הוא דפוק?
"לא! אני לא רוצה שתבוא מהבית שלך במיוחד כדי להחזיר אותי לבית." אני כועסת עליו טיפה אבל בו זמנית אני רוצה להודות לו על זה שהוא ככה התחשב בי.
תמיר מחייך, אני מגלגלת עיינים בתגובה.
"בכל מקרה, תודה תמיר." אני מודה לו מהלב וכבר הגענו לבית שלי.
אני מסתכלת על תמיר, אני לא יודעת אם זה מהאלכוהול או בגלל שהיה אדיב כלפי אבל העיניים שלו נראו מלאות עומק ושפתיו היו יותר מזמינות מתמיד.
תמיר מקובע על עיניי, אני שולפת את החגורה ממני ומתקרבת אליו, תמיר נבהל מהמחווה שלי אבל לא נרתע.
אני מלטפת את הלחי שלו ומפגישה את אפינו ולרגע זה מרגיש שזה לא יכול להרגיש יותר נכון מזה. קיימת משיכה ותמיד הייתה.
"שתית מיה." הוא לוחש, מאוכזב טיפה.
"אז מה?" אני מתקרבת יותר ושפתיי כבר טועמות את שפתיו. אלוהים מה אני עושה?
תמיר מנשק אותי גם ואני יכולה להרגיש שהוא נלחם בעצמו בשביל להפסיק.
אנחנו מתנתקים ואני פותחת את עיניי ופוגשת את פניו המבולבלות של תמיר לראשונה, אני לא יודעת אם לצחוק או לצחוק.
אז אני שותקת.
"את יודעת שיש לי היום יום הולדת?" הוא שואל אותי ואני מתרחקת ממנו, ראשי מסוחרר מעט.
"עכשיו אני יודעת, מזל טוב." אני אומרת לו.
"נתת לי אחלה מתנת יום הולדת." הוא אמר וחיוך עלה בפניי.
" אני מקווה שזה לא בגלל שאני שתיתי." אני אומרת את המחשבה שלי בקול, תמיר צוחק.
"אני גם מקווה." השקט מעיק טיפה ואני ממהרת להיפרד ממנו לשלום ולעלות לחדר שלי.
מה עובר עלייך מיה?
ולמה זה הרגיש שסוף סוף את עושה את מה שטוב לך?
●●●●●●●●●●●●●
אחלה פרק.