השעה הייתה בסביבות 12 בלילה וקיוותי שאף אחד מיושבי הבית לא נמצא.
אחרי האימון הייתי מבואס והלכתי אם תומר ורז למגרש נטוש בשביל להוציא קצת קיטור, ולהתפרק מאז שהיינו קטנים היינו עושים את זה ולא אוכל לשכוח את תחושת בגועל שהייתה ניכרת בפרצופה של אימי בכל פעם שהייתי חוזר הביתה מכוסה בחול .
פתחתי את דלת הכניסה בעדינות יתרה,
פסעתי לכיוון חדרי חסר כוחות מנגן בראשי את מילותיה של מוריה, אם כל מילה נוספת הזכרון נהיה כואב יותר ויותר כמו סכין שחודר ללב.
אולם הכרנו רק זמן קצוב מדוע הפגיעה כל כך חזקה חשבתי בליבי.
ניסיתי לשכנע את עצמי כי היא אינה החברה הראשונה שהייתה לי וגם בטח לא האחרונה ומי אמר שבכלל מערכת היחסים בנינו הייתה רומנטית אבל לא משנה כמה תירוצים יכולתי לספור הם לא יחליפו את תחושת הכאב שפולחת את ליבי.
ולא רק זה יכולתי לראות בבהירות את פניהם המאוכזבות של הוריי עוד לפניי שסיפרתי להם את הבשורה על צייד הכישרונות .
אתה כישלון , יכולת להשקיע יותר , אתה בושה לשם משפחותינו הולכים להיות רק אחדים מכמות העלבונות אשר מחכות לי בבוקר.
כיצד יוכלתי לתת לרגשותיי האישיים להשפיע על האופן שבו שיחקתי במגרש זה לא מתאים לי אני זוכר שרגעים ספורים לפני משחקים הייתי נקלע לווכוחים סוערים אם דניאלה אך עדיין מפקיע גולים כאלו הדבר מעולם לא התרחש , מה שונה מוריה משאר האנשים שיש לה כזו השפעה עצומה עלי כנראה שתשובה לשאלה הזו לא אקבל כבר.
נשכבתי על מיטתי נותן לתחושת העייפות להשתלט עלי, עצמתי את עיניי וכעבור רגעים ספורים נרדמתי.
מוריה :
בעודי רואה את עמית מתרחק מטווח ראייתי ישבתי בתיסכול על הדשא.
תחושת החרטה עטפה אותי מכל כיוון נתתי לנורמות החברתיות להכתיב את בחרתי מעשה עגום שנשבעתי שלעולם לא אעשה .
טלפוני רטט אך התעלמתי מהצלצול המציק התקדמתי אל עבר הגבעה הקטנה אליה עמית הביא אותי ולראשונה מאז הגעתי נוחכתי להתפעל מיופי המקום , זה היה מקום יפייפה ספגתי את תחושת היופי והרוגע של המקום אך מייד התפלכה לראשי המחשבה כואבת, בגללי עמית לעולם לא יכול לחזור למקום זה מבלי להזכר בתחושת הפרדה איך יכולתי לעשות לו את זה ועוד לפני המשחק הגדול לפחות הייתי מחכה שייגמר , אבל הבעיה שעמית מכיר אותי יותר מידי טוב למרות הזמן הקצוב בו בילינו ביחד הוא יכל מייד להבחין בעצבותי ודרש לדעת את סיבתה.
אחרי שמגיעים להחלטה הנכונה אמורים להרגיש שחרור לא ? אמורים להרגיש נכון ? כך אומרים לפחות אני לעומת זאת מרגישה את התחושות שהינם היפוכו המוחלט של תחושת השחרור, אני מרגישה כאסירה בחיי המוכרים תחושה חדשה שמעולם לא הרגשתי או יותר נכון לא נתתי לעצמי להרגיש.
חזרתי לביתי בסביבות השעה תשע, אימי קיבלה את פני בברכה בעוד שאבי ישב בשולחנו ולמד תורה כהרגלו. אמי ניגשה אלי ושאלה בחמימות " הי חמודה איך היה לך היום ?"
" בסדר" עניתי ביובש בעודי מתקדמת במעליי המדרגות.
"מוריה הכל בסדר ? " שאלה אימי במעט דאגה.
" כן מוריה את נראת מעט חיוורת צדיקה שלי " אבא שלי הוסיף
" כן הכל בסדר " עניתי בחוסר סבלנות מחכה כבר בכל צרוח לעלות לחדרי ולשכוח מין היום הנורא הזה.
" אוי משהו קטן לא עבד לפי התוכנית המושלמת של מוריה " אחותי עטרת ענתה בלעג
" עטרת מספיק לא לדבר ככה לאחותך " אמי הרגיעה אותה.
" מה כבר אמרתי ?!" אמרה בתמימות מזוייפת
" הריי מה כבר יכל לקרות קיבלה 90 במקום 95 או שאחת החניכות שלה לא הגיעה לפעולה , באמת הילדה מושלמת שום דבר רע אף פעם לא קורא לה ובכל זאת רמת העניין שלכם בה הכי גבוהה רק חזרה הביתה אם פרצוף טיפה מדוכא וישר מה קרה מה קרה צדיקה שלנו " פנתה עטרת להוריי.
תחושת הזעם אפפה אותי מדוע איני יכולה להיות טיפה מדוכאת לפעמים הריי אני לא רובוט שהכל מושלם אצלו ואנשים חייבת להפסיק לחשוב שאני כן
" תיהיה בשקט עטרת את לא יודעת כלום על החיים שלי ! אין לך מושג אם מה אני מתמודדת! אז אל תדחפי את האף שלך אם אין לך מושג על מה את מדברת , לכי ותתעסקי בחיים המשעממים שלך ולא ב שלי !!" צעקתי בכל כוחי מעולם לא הרמתי את קולי בצורה כזו הוריי היו המומים ולמען האמת גם עטרת.
טרקתי את דלת חדרי והתיישבתי על מטתי באפיסת כוחות מחר יהיה טוב שכנעתי את עצמי מחר יהיה טוב .
צלצול הטלפון העיר אותי משנתי, שפשפתי את עניי השעה הייתה 12 בלילה, על צג המכשיר היה רשום תפארת אם כמה שלא רציתי או בכלל יכולתי להתמודד איתה בבוא הרגע ידעתי כי אין טעם לדחות את הדבר יותר הריי היא אחותי לא אוכל להתחמק ממנה לעולמי עד.
" הלו " עניתי בקול חלש
" היי מוריה דיברתי אם אמא ואבא הכל בסדר ? הם דואגים לך ממש " אמרה.
" עשיתי את זה "
" את מה ? " שאלה למרות שיכולתי להסיק כי היא הבינה בעצמה על מה מדובר.
" נפרדתי מעמית " עניתי בעודי מנסה לעצור את הדמעות המאיימות לפרוץ מין עניי
" אני גאה בך קיבלת את ההחלטה הנכונה "
" זה לא מרגיש כמו ההחלטה הנכונה " עניתי במרירות .
" מוריה למרות שזה בטח מרגיש כמו סוף העולם זה לא את עוד ילדה יש לך את כל החיים לפניך הוא לא יהיה הבחור האחרון שתפתחי אליו רגשות " ניסתה תפארת לעודד אותי.
" אני לא יודעת אולי את צודקת " עניתי למרות שבלבי זה הרגיש כמו שקר.
" את עוד תראי שצדקתי ותודי לי על זה "
" אני מקווה " אמרתי בכוונה מלאה ,
יחלתי ליום שבו אוכל לשכוח סוף סוף את עמית ולחזור לחיים הנורמליים והמשעממים שלי.
" טוב מאמי את נשמעת קצת עייפה את רוצה ללכת לישון ונדבר כבר בבוקר ?" שאלה .
" כן אני מעדיפה "
" טוב בסדר אז לילה טוב מוריה "
" לילה טוב תפארת "
ניתקתי את השיחה ממשיכה ללילה ארוך של מחשבות.
YOU ARE READING
עולמות נפגשים
Romanceעוד לא סיפור רגיל על שני הפכים שנמשכים אחד לשני כי בסיפורים הרגילים לפחות הם באים מאותו עולם , מאותו מסביבה , מאותו אורך חיים . .. הסיפור הזה מספר על שני הפכים גמורים כל אחד בא מעולם מאחר ,אחד בא מהעולם מחילוני הגמור והשניה באה מהעולם הדתיי מה יקרה...
