עולמות נפגשים

פרק 18 חלק א'

נקודת מבט מוריה:

קלעתי את שיערי הארוך לצמה בעוד שאחותי חיפשה את ספר הפנטזיה שלה מבין ערמת הספרים הגדולה אשר הייתה מונחת בחדרי.
"עטרת, את יכולה בבקשה לעשות פחות בלאגן??"
צעקתי לעברה בעודי קושרת את הצמה ומביטה מבט אחרון בראי לפני יציאתי.
"זו לא אשמתי שאני לא מצליחה למצוא אותו."
היא אמרה בעודה זורקת את הספרים על הרצפה.
סגרתי את הדלת וזרקתי לעברה,
"את מסדרת את זה אחר כך."
והיא בתגובה נאנחה בבוז.
ירדתי לכיוון המטבח וכמו בכל בוקר נגלה בפני באלגן הסובב את מרבית ביתנו וצעקות שנשמעות בכל עבר.
האחים הקטנים שלי בילגנו לגמרי את המטבח בנסיונותיהם להכין סנדוויצ'ים לבית הספר.
"מה קורה פה?!" צעקתי ועצרתי את מלאכתם.
החלתי לנקות את הבאלגן האדיר ששרר במטבח.
זה חלק מתפקידי בתור אחות גדולה, תמיד לקחת פיקוד ולהיות המבוגר האחראי, לפעמים זה כן מעיק עלי, אני רק בת שבע עשרה וכבר אני מרגישה כאמא במשרה מלאה.
הנחתי את הכלים המלוכלכים בכיור והתחלתי לשטוף אותם.
אחי הגדול התקדם לעברי ואמר, "אני אחליף אותך, כבר שמונה ועשרה, את תאחרי."
הבטתי בשעון בבהלה
"כבר שמונה ועשרה, אוי לא אני אאחר!" לקחתי את דבריי במהירות והתקדמתי לכיוון הדלת.
התחלתי לרוץ ולהתפלל לא לקבל עונש כבד על האיחור.
מכיוון שאני לומדת באולפנה שרמתה הלימודית והרוחנית גבוהה מאד, החוקים בבית ספרי נחשבים  כנוקשים איחורים אינם מתקבלים באופן יפה, במיוחד לא ממני שכבר יצא לי שם של מאחרת לא קטנה .
לאחר כמה דקות הגעתי לאולפנה כשפני מזיעות ואני מתנשפת בכבדות.
התקדמתי במהירות אל עבר כיתתי וכשפתחתי את דלת הכניסה נגלתה אל מול עיני כיתה ריקה.
הבטתי בכסאות הריקים בבלבול.
לאחר כמה שניות נפל לי האסימון.
הטיול!!!
הטיול למוזיאון ישראל!!!
הטיול שהמורה שלי דיברה עליו במשך יובלות! איך יכולתי לשכוח?!
דפקתי את ידי על ראשי
"דפוקה! דפוקה! איך יכולת לשכוח?!"
התחלתי לחשוב על פתרונות לאיך להגיע לטיול למרות האיחור,  אולי אתקשר לחברות? למורות? שיסתובבו לקחת אותי? אבל איך? הם בטח כבר בחצי הדרך לשם. הרכנתי את ראשי וישבתי באחד הכסאות הריקים שהיו מונחים בצד החדר, חשבתי מה לעשות, שפתאום הטלפון שלי החל לצלצל והעיר אותי ממחשבותי.
"הלו?" עניתי בהיסח דעת.
הקול שנשמע מהצד השני של הטלפון שאל "מזהה?"
"עמית!!!" קראתי בהתרגשות ותחושת הבלבול שהרגשתי קודם לכן נעלמה, אולי בהתרגשות מדי כשאני חושבת על כך
"מה, איך יש לך את המספר שלי?"
הוא צחק קלות "נחשי."
חשבתי ואחרי כמה כמה שניות עניתי. "אפרת."
- "תשובה נכונה."
"אתה לא בבית ספר? איך נותנים לך להתקשר?"
- "יום לפני משחק נותנים לשחקנים יום חופש."
צחקתי, "מה באמת? ממש משתלם להיות שחקן כדורגל, אה?"
- "תגידי את זה אחרי שיכסחו לנו את הצורה מחר."
צחקתי והוא הוסיף,
"אז מה...? נתנו לך דקה חופשית בין תפילה לתפילה?" הוא גיחך.
"ממש מצחיק עמית, אבל לא. האמת היא שאני ממש מפוזרת.. היה לנו היום טיול ופספסתי אותם, הם נסעו בלעדיי, אתה מאמין לזה?"
הייתה שתיקה למשך כמה שניות וקראתי "הלו? עמית?"
והוא חזר ואמר,
"אה, כן. תקשיבי שניה, ממה שהבנתי מהשיחה גם לך וגם לי יש יום חופש. למה שלא... את יודעת...?"
ציחקקתי, באותו הרגע ידעתי ששנינו חושבים את אותו הדבר. "כן....?" המשכתי והוא צחק, "אני צריך להגיד את זה?"
צחקתי, "אני יכולה להגיד אבל אתה יודע, יותר נהוג כשהבן מציע."
הוא המשיך, "אה אז יש לי פה עסק עם שוביניסטית שחושבת שתפקידם של הבנים ליזום את הכל?"
"שום שוביניסטית! תחנה המרכזית עוד עשר דקות."
- "דיל."
"דיל."
אספתי את דברי והתקדמתי אל עבר תחנת האוטובוס.
לא חשבתי על מעשיי במידה רבה, רק רציתי להשתחרר, להנות ולבלות עוד זמן עם עמית. לא חשבתי על כל ההשלכות שיהיו מבילוי עם נער חילוני.
כעבור דקות אחדות הגעתי לתחנה וחיכיתי לעמית. הסתכלתי סביבי כאשר פתאום: "בווו!!!"
קפצתי לרגע.
עמית הופיע מאחוריי כאשר הוא מתגלגל מצחוק על כך שהצליח להבהיל אותי.
"אני לא מאמינה שעשית את זה!" צעקתי ברוגז.
"סליחה, סליחה, אבל את פשוט היית חייבת לראות את הפנים שלך כשנבהלת," הוא אמר בעודו ממשיך לצחוק.
נתתי לו מכה קטנה בכתף אך מיד נזכרתי שאסור והורדתי את ידי במהירות.
הוא הבחין בתגובתי המוזרה וכתגובה מיד החלפתי נושא
"מאוד מצחיק, אבל לפני שאני אחטוף התקף לב אפשר לדעת לאיפה אנחנו הולכים?"
הוא הרהר, "לכל מקום שרוצים."
השתתקתי.
הוא הביט בי, "אוקי, אם עכשיו היית יכולה ללכת לכל מקום בעולם, לאיפה היית הולכת?"
הסתכלתי עליו בבילבול.
"מה זאת השאלה המוזרה הזאת?"
הוא המשיך, "נוו, לאיפה?"
צחקתי, "נו, לא יודעת, לירח...?"
הוא צחק ואמר, "זה כבר מחוץ לכדור הארץ.." אחריי התלבטות חוזרת קצרה עניתי,
"לרכבת ההרים הכי מפחידה בעולם."
"באמת?!" הוא שאל.
"כן. אתה יודע, אנחנו משפחה גדולה, לא יוצא לנו לבקר הרבה במקומות האלה, אבל אני זוכרת שכשהייתי קטנה הבילוי שהכי אהבתי והיה לי בו כיף היה ללכת ללונה פארק ולעלות לרכבות ההרים הכי מפחידות."
הוא הנהן בהבנה, "אוקי, אז הולכים ללונה פארק."
צחקתי בפליאה, "אי אפשר פתאום סתם ללכת, צריך כרטיסים ומקומות ודמי נסיעה ולהודיע להורים,  ומה נאכל כל היום?"
הוא התחיל להתקדם לכיוון האוטובוס,
"נו בואי כבר לחץ, אל תדאגי, תסמכי עלי."
תחושת הביטחון שהוא הישרה עלי גרמה לי לקבל אומץ ולא לפחד.
לא חשבתי על כלום, פשוט עליתי על האוטובוס ונתתי ליום לזרום ללא מחשבה ותיכנון.
התישבתי במושב לצד עמית בספסל האמצעי באוטובוס. "אני עדיין לא מאמינה ששכנעת אותי לעשות את זה, זה מטורף! בחיים לא עשיתי משהו כזה בעבר."
לא הפסקתי לנוע בכיסא מהתרגשות והוא הסתכל עלי וחייך,
"תשמרי את ההתרגשות לאחרי שנעלה על כל המתקנים המפחידים, שלא תבזבזי את הכל על נסיעה באוטובוס."
חייכתי, "יש לי עוד מספיק לאחר כך, אל תדאג."
השתתקתי לכמה שניות.
"אתה יודע, אתה שונה מרוב מהאנשים שאני מכירה."
הוא שאל, "איך שונה?"
"לא יודעת, יש בך משהו שונה אבל במובן הטוב, יש לך מן השפעה עלי שלרוב האנשים אין."
הוא חייך אלי, "כנ"ל."
בשאר הנסיעה צחקנו ודיברנו.
סיפרתי לו על כל הזיכרונות ילדות שהיו לי מהביקורים הספורים שלנו בלונה פארק ובכל מיני אטרקציות אחרות והוא סיפר לי על החוויות הרבות שחווה בכל רחבי העולם, הפארקים , הטיולים , האיקסטרים שהוא היה בהם.
כשעמית דיבר על החוויות שהוא חווה הוא לא הזכיר את משפחתו אף לא פעם אחת, הוא כן סיפר על החברים שהוא נסע איתם לחו"ל, הוא תיאר ודיבר עליהם כאילו היו משפחתו היחידה, זה גרם לי לחשוב טיפה מה קורה בביתו של עמית והאם הוא מאושר באמת מתחת לכל החזית המושלמת שהוא משדר.
אחרי פרק זמן שהרגיש כשעה הגענו אל הלונה פארק.
התקדמנו אל עבר הקופות ושהתקרבנו לחשתי לעמית בחשש " אממ.. אולי הייתי צריכה לציין את זה קודם אבל... לא ממש הבאתי כסף..."
הוא הסתכל עלי בלי לומר דבר.
"זאת אומרת, אם הייתי יודעת שאנחנו הולכים אז... הייתי מביאה, אבל לא ידעתי אז.."
הוא קטע אותי וצחק,
"גם לי אין אבל איזה יופי זה ספונטניות..?"
התחלתי להרגיש לא בנוח ולהילחץ והוא הרגיע אותי.
"אני כבר חוזר טוב ?"
הנהנתי
כעבור כמה דקות הוא חזר עם שני כרטיסים בידו, הסתכלתי עליו בפליאה.
"איך??"
- "קסם... עכשיו בואי כבר, אנחנו מפספסים את כל הכיף!"
ברוב המקרים בחיי הייתי מבצעת חקירה נוקבת אך באותו רגע פשוט רציתי להיכנס ולהנות.
בטחתי בו.