עולמות נפגשים

חלק 17

נקודת מבט עמית:

התעוררתי ליום מעייף ומתיש.
קמתי ממיטתי בכבדות והתקדמתי אל עבר הכיור בעודי מפהק ובועט בכדור קטן שהיה מונח במסדרון.
קול צעקה קטנה נשמע מאוחריי וכשהסתובבתי אחורנית ראיתי את אמא שלי ,על פניה היה מבט כעוס והיא ליתפה את כף רגלה בכאב.
הבנתי שהיא כנראה דרכה על הכדור והיא בהחלט לא היתה מרוצה מזה.
-"עמית, אתה יכול להפסיק להשאיר את הכדורים שלך בכל פינה בבית?! ובטח שלא לבעוט בהם!"
"סליחה" עניתי לה בחוסר כוח והמשכתי להתקדם לכיוון המקלחת.
- "שניה, עמית. תעצור רגע." היא אמרה.
עצרתי את צעדיי, היא הזדקפה ויכולתי להבחין שהיא הייתה לבושה בחליפת עבודה  מהודרת כמו בכל יום  וחצאית שחורה צמודה שהבליטה את רגליה הארוכות .
היא הוציאה מתוך תיק היד שלה את הפלאפון הנייד שלי והושיטה לי אותו.
"ברצינות?" שאלתי , מופתע ממעשה הבלתי צפוי.
בדרך כלל העונשים של אמא שלי נמשכים הרבה יותר ממה שהיא אומרת.
- "כן עמית, ואל תגרום לי להתחרט על זה. הדבר הקטן הזה לא מפסיק לשגע אותי, הוא מצפצף ורוטט בלי הפסקה העונש הזה הוא עינוי בשבילי הרבה יותר ממה שהוא בשבילך, אז פשוט תיקח אותו."
הודיתי לה, "וואו, תודה אמא." ולקחתי את הפלאפון מידה.
ובאמת כפי שאמרה הפלאפון לא הפסיק לרטוט ולצלצל, היה אפשר לחשוב מדובר במקרה חרום של חיים ומוות שהדלקתי אותו . התעדכנתי בשיחות וניכנסתי לווטסאפ.
הופיעו על הצג  אלפי הודעות מכל מיני צ'אטים וקבוצות, דיפדפתי בהודעות בחוסר עניין ועניתי לחלקם עד שניתקלתי במספרה של אפרת.
היא שלחה לי הודעה: 'היי, תגיד, מה קרה אתמול עם מוריה כשהיא בכתה ואתה הלכת אחריה?'
כתבתי לה בחזרה 'סתם הדרמות של דני... דיברת אם מוריה  מאז?'
תוך כדי שהסתמסתי אם אפרת ירדתי במדרגות ונכנסתי למטבח לאכול ארוחת בוקר.
לאחר כמה דקות אפרת התחברה וענתה,
' אממ... בקטנה כזה, היא לא כל כך רצתה לדבר... אפשר להגיד שהדוסית הזאת מסננת אותי.'
המשכתי להקליד בעניין שהבנתי שלמוריה יש פלפון  'אה, אז יש לה פלאפון? מה המספר שלה?'
היא הקלידה, 'עמית, אמרתי לך כרגע שהיא מתנהגת אלי לא יפה ומסננת אותי וכל מה שאכפת לך זה המספר שלה?!'
'כן, פחות או יותר.'
אבל שבנתי שהיא התיחסה להערה שלי ברצינות הוספתי
'סתם, אני מצטער שהיא מסננת אותך אבל ברצינות  את יכולה לשלוח לי את המספר שלה?'
חיכיתי כמה שניות והיא ענתה
'מה מילת הקסם?'
'בבקשה?' וצירפתי סמיילי צוחק.
- 'אתה באמת משהו מיוחד אבל אני לא חושבת שזה רעיון כל כך טוב'
'נוו, טובה בשביל חבר.'
- 'אנחנו חברים?'
מה זאת השאלה המוזרה הזו? תהיתי לעצמי.
'אממ... כן.. בטח, למה לא?'
- 'אוקי, אז אני אשלח לך את המספר.'
'תודה את עשר.'
השבתי לה, ובדיוק שהיא שלחה לי את מספרה של מוריה הפלאפון צילצל, עניתי.
קולו של תומר נשמע מהצד השני,
"מה מצב, אח שלי גיבור?" הוא אמר וצחקתי.
"עדיין קורא לי בשם המטומטם הזה, אה?" הוא הסכים, "איך לא? זה שם לחיים!"
צחקתי, "תגיד, לא נמאס לך? מאז שאנחנו בני ארבע אתה מדביק לי שמות."
אפשר להגיד שאני ותומר ביחד בערך מאז שיצאנו מהבטן.
אמא שלי ושלו היו חברות טובות כשהיינו עוד תינוקות, אז אפשר להגיד שעשינו הכל ביחד, מהחלפת הטיטולים ועד ליום הראשון בתיכון. בכל החוויות הכי חשובות בחיים שלי הוא תמיד היה שם ולקח חלק.
קשה לי לדמיין את החיים שלנו בנפרד.
לא רק את תומר אני מכיר מילדותי, אני מכיר כמעט את כל החברים ההכי טובים שלי עוד מימי הגן וגם את דניאלה, גדלנו ביחד ועברנו הכל ביחד, ולאבד אחד מהם יהיה קשה.
אני חושב שזאת הסיבה המרכזית שלא העזתי  להפרד מדניאלה כל כך הרבה זמן גם בתקופות שהיא היתה בוגדת בי , כי פשוט לא יכולתי לוותר על כל הקשר הארוך שהיה בינינו במשך כל השנים היא תמיד היתה שם בשבילי גם ברגעים השמחים אך גם בעצובים.
לאחר זמן מה תומר העיר אותי ממחשבותי, "עמית, אתה מקשיב לי?!"
"כן כן, אני איתך."
הוא התעצבן, "כן? אז מה אמרתי?"
הרהרתי לשניה ואז נזכרתי במעורפל
"שפגשת אתמול בלונדינית יפה והיא לא היתה  מוכנה לתת לך את המספר שלה בגלל שיש לה חבר שהתברר להיות  עבריין"
הוא אמר במבוכה, "אה, אז כן הקשבת.." צחקתי. "לא ממש אבל אחרי כל כך הרבה שנים, אבל אני כבר צופה איך הסיפורים שלך עומדים להיות "
הוא צחק. "אז נראה שאתה באמת האח האבוד שלי"
צחקתי והוא העביר נושא
" נו, אבל ספר לאח שלך מה קרה בסוף"
"אפרת שלחה לי היום את המספר של מוריה אני הולך להתקשר אליה."
הוא התפלא. "באמת?! רגע, מה עם דני?" "מה איתה?" שאלתי.
הוא צחק. "דני... חברה שלך..? אני צריך להזכיר לך?"
החלטתי לא לספר לו בנתיים על הסוג של הפרידה שהייתה אתמול
"מה זה קשור? מוריה ידידה שלי, לא חברה. חוץ מזה יש לי מלא ידידות שאני מדבר איתן." - "נו, על מי אתה עובד, עמית? יש לך את החיוך הזה איתה ולה גם יש איתך."
שאלתי כלא מבין למרות שבסתר ליבי הבנתי למה הוא הוא התכוון  "החיוך?"
הוא המשיך,
"כן החיוך ,החיוך של ההתרגשות בכל פעם שאתה רואה אותה, הניצוץ הזה שיש לך בעיניים לא ראיתי את זה אצלך הרבה זמן."  "יותר מדי זמן, האמת." הוא הוסיף בכנות.
אני שונא לדבר על הדברים האלה זה מביך אותי.
"אממ..." התמעמתי
הוא צחק. "אתה הולך להכחיש, אני מכיר אותך יותר מדי טוב"
"נו, אז אם אתה מכיר אותי טוב אז אתה יודע שאני שונא לדבר על זה בוא בוא  נדבר על משהו אחר טוב ?"
- "טוב אחי מה שעושה לך טוב..."
המשכנו לדבר במשך כמה דקות, וקבענו שנפגש כבר בבית הספר.
הגעתי לבית הספר וישבתי עם כמה מהחברים שלי בכניסה בדיוק כשדני נכנסה בשער עם חברתה, שחר.
שחר התקדמה לעברנו בזמן שדניאלה עמדה  במבוכה בכניסה.
פניתי אליה, "שחר, למה השארת אותה לבד שם?"
שחר גיחכה ונתנה לי חיבוק בוקר טוב, "מה, אני מטפלת שלה שאני צריכה לדאוג לה? שתעשה מה שהיא רוצה."
אמרתי בזלזול ,
"כן, ממש חברה מעולה את."
היא אמרה בקול מתחנחן, "נו עמית, אל תהיה כזה. חוץ מזה, אתה יודע את הסיבה שהיא לא באה."
היא המשיכה, "שמעתי שנפרדתם... אז זה הופך אותך לפנוי עכשיו?" היא נגעה וליטפה את זרועי לעיניי דניאלה.
העפתי את ידה.
"שחר, מה הקטע?!"
והיא, ברוב חוצפתה, המשיכה עם הפלרטטנות האידיוטית שלה. "אין שום קטע, אלא אם כן אתה רוצה שיהיה..."
קמתי ממקומי מבלי לומר מילה.
התקדמתי לכיוון דניאלה והיא פנתה אלי, "לא לקח לך הרבה זמן להחליף אותי, אה?"
"את רצינית?" הבטתי עליה בתימהון.
"זו החברה שלך שלא מפסיקה לפלרטט ולמה את מספרת לאנשים שנפרדנו?"
היא כעסה. "בוא נחשוב... כי אולי באמת נפרדנו?!?!"
נאנחתי אנחה עמוקה ואמרתי בייאוש, "אמרתי שאני צריך קצת ספייס, זה ה-"
היא קטעה אותי וצעקה "וזאת לא מילה אחרת לפרדה?!"
כמה ילדים שנכחו במקום עצרו והסתכלו. חלק מהם צחקו והתלחששו.
כולם הסתכלו לכיוון דניאלה ואני יכולתי להבחין במבט המושפל שהיה על פניה.
"מה נתקעתם פה?! תפזרו את ההפגנה! אין פה מה לראות!" צעקתי לעברם והם התפזרו אט אט.
דניאלה עמדה כעוסה ואמרה,
"חטטנים חסרי חיים."
נשמע הצילצול ואמרתי, "דני, אנחנו נדבר על זה אחר כך, טוב?"
- "מה שתגיד..." היא זרקה והתקדמה אל עבר כיתתה.