עולמות נפגשים

חלק 16

נקודת מבט עמית:

"את?!!" קראה דניאלה בכעס אל עבר מוריה. "דני מה קרה?" שאלתי אותה בבילבול.
"עמית אתה עושה את עצמך טיפש או שאתה באמת אחד כזה!?" אמרה דניאלה בכעס.
"מה? אני לא מבין." אמרתי
"נווו עמית, זו הדתייה המכוערת הזאת שהעליבה אותי!!!" באותו רגע הבנתי מאיפה מוריה הייתה מוכרת לי כל הזמן.
למרות שאני חייב להודות, שמשך כל הזמן לא חשבתי שמה שהיא עשתה היה לא בסדר דניאלה התגרתה בה והיא בסך הכל הגנה על כבודה.
אחד הבנים זרק וחימם את האווירה
"טוב, לא הייתי אומר מכוערת..."
דניאלה אמרה בכעס "שתוק!!!!"
באותו רגע  הבטתי במוריה, היא הייתה נראית מבוישת, ראו שהדמעות מחכות לצאת מין עינייה.
"תראי, אני מצטערת לא התכוונתי להעליב אותך, פשוט כעסתי על ההערה שזרקת אז הגבתי...." היא אמרה בלחש.
דניאלה צחקקה בזלזול, "את??!! העלבת, אותי?!! חתיכת חוצפנית! מה נראה לך בכלל שאת מגיבה לי?! ועוד בשיא חוצפתך, את עמודת פה ומדברת  עם חבר שלי!!!! לכי, לכי לחור שממנו באת!!"
עצרתי את דניאלה, אחזתי בזרועה והסתכלתי לתוך ענייה ברצינות "דניאלה, תפסיקי עכשיו את מגזימה " מוריה ניגבה את הדמעות מן עינייה ואמרה
"אני צריכה ללכת."
" יופי שתלך " הוסיפה דניאלה
ניסיתי לעצור אותה, רדפתי אחרי מוריה
"רגע מוריה, אל תלכי, אין לי מושג מה קרה לה, היא לא מתנהגת ככה בדרך כלל." דניאלה לא הבינה מה פשר מעשיי וצעקה "עמית!!! מה אתה עושה?"
באותו רגע אפרת הגיעה למגרש עם דולב אוחזים יד ביד, שמוריה הבחינה בה היא רצה לעברה, נתנה לה את הטפסים בחיפזון  והחלה לרוץ במהירות לכיוון השער.
ללא מחשבה רצתי אחריה. "מוריה! חכי שניה!"
היא הסתובבה ועצרה "הייתי צריכה לדעת שזה אתה " היא הורידה את ראשה אך עדיין יכולתי להבחין בדמעות שזלגו מענייה.
היא אמרה בכאב  " אם הייתי זוכרת אז אולי היה לי קצת שכל לא להתקרב אליך."
קטעתי אותה, "מוריה, אפילו אם הייתי זוכר שזו היית את הייתי מתנהג בדיוק באותה דרך! את יודעת את זה, אני לא כמותם!"
ענייה נשארו נופלות, מביטות על הריצפה
"אני יודעת, אבל..."
- "אבל מה?"
לבסוף היא העזה להרים את ראשה ולהסתכל עלי 
"בחיים לא השפילו אותי ככה. זו הייתה הרגשה נוראית, באותו רגע פשוט הרגשתי כל כך מושפלת." היא אמרה בכנות
התנשפתי "כן אני יודע אני יכול לדמיין מה את בטח מרגישה עכשיו  אני כל כך מצטער" היא באה להוריד  את ראשה שהסתכלתי עליה  "היי, אני באמת מצטער על דניאלה."
היא הסירה את הדמעות מן עינייה ונשמה נשימה ארוכה.
יכולתי לראות שהיא התרכחה מעט
היא שתקה לכמה שניות ואז אמרה, "אוף, אני שונאת לבכות אני נהפכת להיות אדומה עם עיניים נפוחות."
צחקתי והתחלתי לשיר, "כשאת בוכה, את יפה." היא צחקה.
- "אני חושבת שהשיר הולך 'כשאת בוכה, את  לא יפה'" והדגישה את ה'לא'.
צחקתי, "אבל שאת בוכה את יפה, ואני לא שקרן."
היא צחקה שנית ואז אמרה תודה.
"על מה?" שאלתי אותה
- "שעודדת אותי."
"תבואי כל יום." צחקתי.
ואז היא אמרה בפלרטטנות שאינה אופינית לה "אולי אני אבוא."
היא חייכה אלי ואני אליה.
לאחר כמה רגעים מוריה הסתכלה בשעון המונח על ידה  ואז אמרה, "וואו כבר מאוחר אני צריכה ללכת."
"כבר?"
היא הנהנה
"יש לי בגרות בביולוגיה מחר, אני צריכה ללמוד."
"את יודעת במה אני ממש, אבל ממש טוב??" היא צחקה ושאלה, "נוו במה?"
"בביולוגיה!!" קראתי  "איזה צירוף מקרים מוזר!"
היא צחקקה, "ביי עמית!"
המשכתי ללכת אחריה, "ונחשי מה עוד? אני גם עושה שיעורים פרטיים! איזה מזליסטית את!"
היא המשיכה לצחוק, "איזה קרצייה אתה!"
צחקתי, "טוב אני מוותר. נתראה בשמחות, אה?"
- "רק בשמחות." היא המשיכה ללכת.
הלכתי לכיוון בית הספר ובאמצע הדרך החלטתי להסתובב הביתה ופשוט לקחת את שאר היום כחופש.
הסתכלתי בנייד ועל הצג הופיעו 5 שיחות שלא נענו: מדניאלה ועוד מכמה חברים שלי. באותו רגע תומר התקשר, עניתי.
"עמית! האיש והדרמה!"
התפלאתי, "אני? דרמה?"
הוא צחק, "כן, הדרמה שדניאלה עשתה לנו בגללך אחי, איך הצלחת להסתבך עם שתי בנות ועוד מהממות?"
אמרתי בייאוש, "ממש לא הסתבכתי עם שתי בנות, ודניאלה היא זאת שבחרה להתנהג ככה ולעשות דרמות, אין שום דבר ביני ובין מוריה."
הוא צחק, "כן... תמשיך לספר לעצמך סיפורים."
ניסיתי לשכנע אותו, "נווו אחי, באמת, אני אם דניאלה."
- "אתה בטוח? כי לא ראית איזה כועסת היא הייתה אחרי שרצת אחרי מוריה למה באמת רצת אחריה ולא נשארת עם דני?"
אמרתי בבילבול, "אני לא ממש יודע, זה היה אינסטינקט, לא רציתי לראות אותה בוכה."
- "כן, אבל גם דני בכתה."
"היא בכתה?" שאלתי.
- "עמית, היא מטורפת עליך! אבל אני לא בטוח שזה הדדי בינכם."
ביטלתי את דבריו, "על מה אתה מדבר? זה הדדי טוב אחי, התחלת לדבר שטויות, נראה לי שקיבלת כדור במוח."
הוא צחק,
"כן, מה שתגיד אחי."
"טוב, הגעתי הביתה, אני אדבר איתך מחר." ניתקתי והוצאתי את המפתח לבית מתוך הכיס.
לפני שפתחתי את דלת ביתי שמעתי צעדים. הסתובבתי וראיתי את דניאלה עומדת מולי, "מה זה היה מקודם?!" היא שאלה,
לפי הבעת פניה היא הייתה רותחת מהעצבים, אך זה לא עצר אותי מלשאול  את אותו הדבר לגביה  "כן דניאלה, מה זה היה מקודם? את התנהגת פשוט כמו כלבה אמיתית "
היא צחקה במרירות
"אני כלבה?! הדתייה המעצבנת הזאת היא הכלבה איך אתה יכול להגן עליה במקום עלי ועוד לרוץ אחריה?! שכחת מה היא עשתה לי?!"
היא הורידה את ראשה והתמודדה אם האמת הכואבת  "או שאולי אתה כל כך מסונוור ממנה שאתה לא יכול לראות."
"דני, תפסיקי לדבר שטויות מוריה ואני רק ידידים."
היא הסתכלה עלי בזלזול.
ראיתי בעיניהשהיא לא האמינה לי ולכן חזרתי על דבריי
"אנחנו רק ידידים! ודניאלה, היחידה שבגדה פה מבינינו זו את ולא אני את רוצה שאני אזכיר לך או שאת זוכרת לבד?!"
היא האדימה , "אני לא מאמינה שהזכרת את זה! הייתי שיכורה!"
צחקתי, "שיכורה. תירוץ נהדר!"
היא החלה לדבר וקטעתי אותה, לא יכולתי לעמוד יותר ולהווכח איתה הייתי עייף מזה,
למען האמת הייתי כבר עייף ממנה.
"אני הולך הביתה נדבר מחר, כששנינו נהיה יותר רגועים."
אך היא לא הרפתה ,היא עצרה אותי
"שניה עמית!" היא התקדמה לעברי.
"אני מצטערת, אוקי?! אני שונאת לריב אני אוהבת אותך כל כך בבקשה תסלח לי..." היא הרימה אלי זוג ידיים צמודות לאות תחינה, "קינאתי, בגלל זה התנהגתי ככה אתה יודע שזאת לא אני."
לא יכולתי לשאת בזה עוד "דני, נמאס לי מהדרמות!" אמרתי לה, "ונראה שאיתך זה אך ורק דרמות! אני פשוט רוצה לנוח ולחשוב"
- "לחשוב?! על מה לחשוב?? עלינו?!"
היא החלה לבכות
"אתה נפרד ממני?!"
" לא, אבל אני..." לקחתי נשימה עמוקה, "אני צריך קצת ספייס."
היא הסתכלה עלי מופתעת וכעוסה, התכופפתי אליה ונשקתי לראשה
"נדבר מחר, טוב?"
היא הנהנה בעצב והרכינה את ראשה, "טוב." נכנסתי לביתי ונזרקתי על הספה כשמחשבות רבות אינן מרפות מראשי.