עולמות נפגשים

פרק 10

נקודת מבט מוריה:

הלכתי לכיוון מכוניתו של דולב.
לאחר כמה רגעים בהם נרגעתי מהמצב המלחיץ שבו הייתי שרויה התחלתי להבין את התמונה הגדולה: במשך לילה שלם ישבתי לבדי ולאפרת לא היה אכפת לבדוק לשלומי, צצו במוחי עשרות שאלות, איפה היא הייתה כל הערב? עם מי היא הייתה? מה היא עשתה? אני בחורה דתייה, אסור לי להסתובב במועדונים ובטח שגם לא לאפרת. שאלתי את עצמי איך נתתי לה להשפיע עלי בצורה כזו? או שאולי רציתי שהיא תשפיע עלי? רגע, אולי אני בעצם רציתי ללכת למקום הנורא הזה מרצון? והנער הזה שפגשתי, האם מותר היה לי להרגיש את כל הפרפרים האלו בגללו? הוא הרי חילוני.
מאות שאלות קפצו במוחי ולא נתנו לי מנוחה. כל מה שרציתי עכשיו היה לחזור הביתה, למקום הבטוח שלי.
עלינו למכוניתו של דולב ואפרת התיישבה לידו. "היה ממש כיף היום מאמי, היית ממש משוחררת," דולב אמר בעודו מניח את ידו על רגלה. רציתי שהיא תצעק שיפסיק ושהיא בחורה דתייה. אסור לה לעשות את זה אבל במקום זה היא נתנה לו, נתנה לו לגעת ברגלה החשופה. לאחר כמה דקות נסיעה שאלתי לחלל המכונית, "איפה היית כל הערב?" אפרת התמתחה במקומה באי נוחות "מה זאת אומרת? סתם הייתי פה ושם, הסתובבתי." דולב אמר לאפרת, "מאמי תספרי לה," הוא ראה שאפרת לא מבינה וסיפר בעצמו, "הצגתי אותה לכל החברים שלי והם ממש התלהבו ממנה." הוא ליטף את פניה. "היית מה זה יפה היום, במיוחד את יודעת, כשהורדת את הג'קט והתחלת להשתחרר קצת."
הסתכלתי עליה, "הורדת את הג'קט? אבל את יודעת שאת לא לובשת שמלה צנועה מתחת."
אפרת פנתה לדולב, "אוף ראית מה עשית? עכשיו היא תחקור אותי שעה!"
הוא צחק, "סורי מאמי."
באותו רגע הייתי פשוט מאוכזבת. לא רציתי לדבר או לשמוע את אפרת ואם השמלה שלי לא הייתה ספוגה באלכוהול הייתי הולכת ישר הביתה. אפרת הסתובבה ושאלה אותי, "מוריה את כועסת?" אך פשוט לא עניתי לה. נשארתי שקטה במקומי, מלאה במחשבות. ירדנו מן המכונית ואפרת נפרדה מדולב. בדרך לביתה שרר שקט מלא מבוכה ומתח עד שלבסוף אפרת אמרה, "אני יודעת שאת שופטת אותי."
התרגזתי מתגובתה, "אני לא שופטת אותך, אבל מאכזבת ומעציבה אותי העובדה שאת מוכנה לשנות לגמרי את המהות שלך ואת מי שאת בשביל איזה בחור ועוד חילוני."
היא עצרה אותי. "מוריה, את באמת לא מבינה, אה? לא השתנתי בגללו או בשבילו, השתנתי הרבה לפני אבל את פשוט לא רוצה לראות את זה כי תמיד את רוצה שהכל יהיה מושלם וורוד!!! את לא רואה את הבן אדם שאני עכשיו!! את תמיד תראי את אפרת הדתייה שלא עושה צרות וחיה חיים מושלמים כמוך!! אבל אני לא אותה אפרת שהייתי ואת תצטרכי במוקדם או במאוחר לקבל את זה!!" דמות זלגו מעינייה והיא נכנסה לביתה בריצה.
נשארתי בחוץ כשהאוויר הקר נחבט על פניי. רציתי לצרוח. לבכות. להרגיש. אך במקום זה נשארתי במקומי, נותנת לאוויר הקר של החורף לפגוע בפניי. הלילה הזה היה מטורף, הוא היה שונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו ואם לומר את האמת אני לא יודעת לומר מה צופן העתיד.
היה משהו בי שהתעניין והסתקרן על אודות העולם המשונה והלא מוכר, במיוחד לאור ההכרות עם הנער שהכרתי, היה בי רצון לא מוסבר לרצות להפגש איתו שוב. אך יש דברים שרוצים ושלעולם לא יקרו.
קרני הבוקר העירו אותי ובאיטיות שיפשפתי את עיניי. ישנתי על הספה הנפתחת בסלון של אפרת ולפי האור בחוץ יכולתי להבחין שעדיין מוקדם. שטפתי את עיניי במים קרים והתבוננתי בפנים שהשתקפו לפני במראה. עיניי היו עייפות ושערי היה מקורזל ולא מסודר. לקחתי מסרק שהיה מונח על שידת האמבטיה והתחלתי לסרק את שערי ולקלוע אותו לצמה. שטפתי מפניי כל רמז לאיפור שהיה יכול להיראות. הלכתי לחדרה של אפרת שעדיין ישנה ולקחתי את הבגדים שלבשתי אתמול. לאחר שהתלבשתי לקחתי את הפלאפון שלי מהשידה ויצאתי לכיוון בייתי. בדרכי פגשתי את אבא שלי שבדיוק חזר מבית הכנסת. הוא נישק לראשי. "בוקר טוב לך צדיקה, איך היה אתמול? אמא סיפרה לי שישנת אצל חברה."
עניתי לו, "הכל היה בסדר, ב"ה."
הוא הסתכל על פניי בדאגה. "את בטוחה מוריה? את נראת מעט חיוורת."
שיחקתי בצמתי, אני עושה זאת בכל פעם שאני לחוצה. "כן, כן אבא, הכל בסדר."
הגענו לבייתי והאחים הקטנים שלי התקדמו אל עבר אבי ואלי, "אבא אבא, ראית את הציור שציירנו עכשיו?"
אמא שלי יצאה החוצה בדאגה. "יהודה, אביחי, בבקשה תחזרו לפה! אתם צריכים ללבוש ציצית לגן." היא התקדמה אלינו וחיבקה אותי, "איך היה אצל אפרת, חמודה? נהנתן?"
הנהנתי, "כן, היה בסדר."
היא המשיכה, "טוב לא היה לי זמן אז תכיני לך סנדוויץ לאולפנה ותסעי אם אבא."
"בסדר אמא, את צריכה עזרה בלארגן את כולם?"
היא הנהנה, "כן חמודה, אני עוד מעט מתחילה ללמד ועדיין מחצית מהאחים שלך עדיין ישנים. בואי תעזרי לי לארגן את כולם." נכנסתי לבית והתחלתי את יומי בשגרה הרגילה שעזרה לי להוציא ממוחי את ארועי אמש.