עולמות נפגשים

פרק 13

נקודת מבט מוריה:

עצרתי את הליכתי והרגשתי איך לחיי מתחילות לבעור במהירות.
הוא התקרב אלי ואמר, "זוכרת אותי?"
אז הוא כן זכר אותי אחרי הכל. צחקתי, "הבחור ששפך עלי אלכוהול... איך אני יכולה לשכוח?!"
הוא צחק, "כן, מצטער על זה. דרך אגב, אני עמית." הוא אמר ואני בטיפשותי הנהנתי ואמרתי, "חח כן, אני יודעת." אך מיד לקחתי את דברי בחזרה. "זאת אומרת... אני לא יודעת... זאת אומרת, זה הפעם הראשונה שאמרת לי.. אז לא ידעתי מקודם.." השפלתי את ראשי, "סליחה."
הוא צחק, "זה בסדר. אני מניח שאפרת סיפרה לך.."
הנהנתי במרץ. "כן, היא סיפרה לי."
הוא עצר לשניה ונגע בשיערו. "וואו איזה מטורף לראות אותך פה, האמת היא שחשבתי שלא נפגש יותר אף פעם. את יודעת, עם כל הקטע הזה שאת דתייה והכל." ציחקקתי, "כן, גם אני חשבתי את אותו הדבר."
"רגע," הוא עצר, "לא שאלתי אותך מה את עושה פה. זאת אומרת, בשכונה."
"קיצור דרך," הסברתי לו, "ואתה? מה אתה גר ליד השכונה של העשירים הסנובים?" הוא צחק, "האמת היא שאני גר בשכונה של העשירים הסנובים."
מיד השתתקתי. "אממ... כשאמרתי עשירים סנובים בעצם התכוונתי לאנשים נפלאים! כן, אנשים נפלאים וחמים!"
הוא צחק, "כן, עשית כבר את הפאדיחה שלך.."
הסמקתי במעט והוא המשיך, "אבל כשחושבים על זה, אנחנו באמת סנובים. אז לפחות לא אמרת שקרים."
באתי לומר עוד משהו אך הטלפון שלו צילצל והוא ענה. "אני אחזור אלייך אחר כך אוקי?" הוא דיבר אל הצד השני.
השפלתי את ראשי, "זה בסדר אם אתה רוצה לענות, בטח יש לך דברים יותר חשובים לעשות."
הוא אמר וחייך, "יותר חשובים מלדבר איתך אני לא חושב."
צחקקתי והרגשתי איך אני מתחילה להסמיק שוב.
נעצרנו ליד בית ענק, אחוזה מפוארת.
"אין כמו הבית, אה?" הוא אמר.
הסתכלתי על הבית בהשתוממות. "וואו, פה אתה גר? זה נראה כמו ארמון!"
הוא צחק, "לא הייתי קורא לזה כך אבל אם את אומרת..."
"אז איך היית קורא לזה? בקתה צנועה ביער?" הוא צחק.
"טוב, מתחיל להחשיך אז כדאי שאני אתחיל להתקדם הביתה." אמרתי.
החושך החל לרדת וידעתי שיש עוד דרך ארוכה לביתי. לא רציתי ללכת לבדי אך לעולם לא אוכל לבקש ממנו דבר כזה, במיוחד שאנחנו לא מכירים בכלל. הוא הבחין במבט המפוחד על פני ואמר, "אני יכול ללוות אותך, מוריה?"
היססתי, "עמית, זה רחוק מפה. אני אסתדר, באמת." למרות שבתוכי הייתי שמחה שיבוא.
הוא התקדם קדימה ואמר "נו, את משאירה לי ברירה אחת והיא ללכת לבית שלך לבדי." חייכתי ואמרתי, "אני לא רוצה שתלך לאיבוד... אז אני אצטרף."
בדרך התחלנו לדבר על כל מיני נושאים שונים. לא חשבתי בכל חיי שאוכל למצוא כל כך הרבה דברים לדבר עם נער, ועוד חילוני. אך כשדיברנו הרגשתי שיש לנו קשר מיוחד, שאנחנו יכולים להבין אחד את השני ולדבר על הכל. אף פעם לא הייתי הנערה הזאת שמבלה עם בנים ומקסימה אותם, תמיד עמדתי בצד ותירצתי תירוצים שאני צעירה מדי, שבחור יכול להשפיע עלי, שאני אשתנה בגללו. אני לא יודעת מה היה שונה עם עמית אבל הרגשתי משהו שונה. אני יודעת שאסור, אבל אני גם יודעת שאני לא אשתנה בקלות. יש לי את הערכים שלי ואת העקרונות שלי ואני לא אתן לאף אחד לשנותם.
"אז תזכירי לי שוב מה זה בני עקיבא." הוא פתח בנושא חדש.
"בני עקיבא זו תנועת נוער בעלת מערכת ערכים ועקרונות שחובתינו כנוער דתי היא להעביר אותה לדור הצעיר. תוך כדי שימוש במשחקים, פעולות ומפגשים אנחנו מלמדים ולומדים וכמובן מכירים חברים לכל החיים..." אחרי הנאום הארוך שלי לקחתי נשימה והוא אמר, "אה אז זה כמו הצופים?"
התרגזתי, "מה?! זה לא כמו הצופים!"
הוא צחק, "לי זה נשמע כמו הצופים. את יודעת, עם כל הערכים והבילבולי מוח האלה."
"לא, לא, תקשיב. בני עקיבא זה ממש לא כמו הצופים, אנחנו מעבירים מסרים שונים ו-" הוא קטע אותי, "כן, עדיין נשמע כמו הצופים.."
לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי, "אוקי. אולי הרעיון הכללי של התנועה דומה אבל..."
הוא צעק, "ידעתי!! הפסדת! חבל שלא התערבנו על כסף."
נזפתי לעברו. "אל תדאג פעם הבאה נתערב ואז תפסיד, אני אף פעם לא מפסידה," אמרתי בביטחון.
"חוץ מהפעם הזאת, את מתכוונת."
צחקנו צחוק חרישי. הבטתי לרחוב ושמתי לב שהגענו לביתי. הדרך עברה לי ממש במהירות, לעומת מה שציפיתי, רציתי להמשיך לדבר איתו, ללמוד עוד דברים עליו. " זה הבית שלי." אמרתי.
"אה אז הגענו..." הוא אמר ובחן את ביתי. "גם לכם יש בית גדול."
"טוב, לא כמו שלכם, אבל אנחנו די חייבים בית מרווח, אנחנו עשרה אחים."
הוא הוריד את מבטו אלי ופער את פיו. "עשרה אחים?! ברצינות?! זה בטח מרגיש יותר כמו בית מלון מאשר בית."
צחקתי, "האמת שלא. תתפלא, אבל זה כיף כשיש הרבה אחים ואחיות."
הוא הוריד את מבטו לרצפה, "כן, אה.." הייתה שתיקה לכמה שניות ולבסוף הוא אמר, "אני צריך לחזור הביתה. לילה טוב מוריה..." והוסיף, "מה השם משפחה שלך?"
"גולדשטיין," עניתי, "לילה טוב גם לך עמית..."
החזרתי לו באותו המטבע, "והשם משפחה שלך הוא..?" הוא צחק, "כהן."
נופפתי לו לשלום והתקדמתי לכיוון שער ביתי מבלי היכולת להוריד את החיוך הענק שהיה דבוק לי לפנים.