עולמות נפגשים

חלק 20

נקודת מבט מוריה:

לאחר הליכה של כמה דקות הגעתי לביתי עייפה ומותשת, אך עדיין באופן מוזר, שמחה עד השמיים.
עד כמה שהתאמצתי לא יכולתי להסיר את החיוך הענק שהיה דבוק לי לפנים.
רציתי לצרוח מהתרגשות, שכל העולם ישמע. פתחתי את דלת ביתי וראיתי בכניסה את אמא שלי מבשלת ארוחת ערב.
"מוריה, איפה היית?!" היא מיד שאלה בכעס.
תמיד הייתי ילדה טובה, אחת שלא משקרת להורים שלה ושתמיד אומרת את האמת.
גם הפעם הזאת הייתי כל כך להוטה לשפוך את הכל , לספר להם מה עשיתי ואם מי אך אולם ברגע האמת כאשר פתחתי את פי  כל מה שיצא  היו רק קולות גימגומים ושקרים.
" אמ.. בשום מקום מיוחד.. היה לנו היום טיול כיתה למוזיאון ישראל..."
היא התפלאה והביטה בשעונה.
"מה עד שעה כזאת?"
המשכתי לשקר, "כן, לא, פשוט גם אחר כך הלכתי לסניף... היה לנו ישב"ץ (ישיבת צוות)."
היא הביטה בעיני ותחושת הלחץ השתלטה עלי לגמרי והשאירה אותי משותקת.
כשהחלה לדבר אחי הגדול נכנס וקטע אותה.
"אמא, אני צריך לחזור עוד מעט לישיבה, הכנת לי את העוגיות שאני אוהב?"
היא הפנתה אליו את תשומת ליבה ואני נשמתי באנחת רווחה על כך שלא תפסה אותי על שקרי.
"כן, בטח חמוד. הן מונחות בקופסא על השיש. מתי האוטובוס שלך מחר?"
הוא הרהר לכמה רגעים.
"ב6 אני חושב, אני צריך לבדוק."
היא המשיכה לדבר איתו ואני לחשתי שאני עולה לחדרי ונתתי לאחי חיבוק מכיוון שכנראה לא אראה אותו למשך השבוע.
נכנסתי ונעלתי את דלתי מתנשפת ונזרקת  על המיטה.
הסתכלתי בכמה מההודעות שנשלחו אלי. אחת מהקומונרית, היא רשמה: 'מוריה את זוכרת שמחר יש את הפעולה המיוחדת בסניף? סומכת עליך שתארגני אותה לפני ותיהי אחראית על הערב:)'
הקלדתי לה בחזרה : 'כן, אין בעיה. את יכולה לסמוך עלי.'
דיברתי עם כמה מחברותיי על הפעולה ועל בני עקיבא שפתאום נזכרתי בעמית. התעצבנתי על עצם העובדה שתמיד אני נזכרת בו ברגעים לא רצויים, במיוחד כשתשומת הלב שלי צריכה להיות מופנית כרגע לארגון הפעולה ולא לאיזשהו בן. המשכתי לגזור ולארגן הכל למחר אך המחשבות לא הרפו ממוחי.
נאנחתי והרמתי את הטלפון הנייד שלי והקלדתי: 'רק בשביל להרגיע אותך, חזרתי הבייתה בשלום.'
חזרתי להתעסק עם הגזירות כשהוא החזיר לי תשובה, דיברנו לכמה זמן ולבסוף,
הוא הקליד: 'לילה טוב מוריה, ותבואי למשחק מחר.'
המשחק!!!
נכון! שכחתי מזה לגמרי!!
זרקתי את הטלפון שלי על המיטה ביאוש.
גם פעולה וגם משחק בו זמנית, מסתדר יופי הרהרתי לעצמי.

פקחתי את עיניי בעייפות ונתתי לקרני האור לחדור אל חדרי בעודי מסיתה את הווילון. שרר בבית שקט עז שלא איפיני לבית הקולני שלנו בכלל.
החטפתי מבט בשעוני בבילבול והשעה הייתה 5:30. הבנתי שכנראה עדיין כולם ישנים חוץ מאבא שלי שכנראה הלך לבית הכנסת כהרגלו .
התהפכתי במיטתי וניסיתי להירדם שוב אך ללא הצלחה,לכן החלטתי  לוותר כבר על הרעיון לחזור לישון והתחלתי להתארגן יותר מוקדם מהרגיל.
עד השעה 6:00 הייתי מוכנה לחלוטין.
ישבתי על הדלפק במטבח ושתיתי שוקו ובצידו עוגיות שוקוצ׳יפס כשפתאום קול מוכר נשמע מאחוריי והעיר אותי ממחשבותיי.
"מוריה? למה את ערה כל כך מוקדם?" אחותי הגדולה תפארת מילמלה, בעודה חוטפת עוגיה מהצלחת שלי.
"אה.. קמתי מוקדם ולא הצלחתי להרדם שוב." אמרתי בבילבול.
היא סקרה אותי במבטה ואמרה, "את מוטרדת ממשהו. מה קרה?"
תפארת תמיד ידעה לקרוא אותי כמו ספר פתוח.
השפלתי את מבטי, לא היה טעם עוד להסתיר את זה.
"תקשיבי, אני צריכה לספר לך משהו." הפסקתי.
היא התבוננה בי בהקשבה.
"אז ככה, בתקופה האחרונה..."
היא קטעה אותי, "את אפילו לא צריכה להגיד, אני יודעת."
התפלאתי, "מה באמת?!"
היא הנהנה והמשיכה,
"כן, אני יודעת איך זה בגילך במיוחד בכיתה י"א, את מתמודדת עם הרבה לחץ ובגלל זה את חושבת שלהמשיך להיות מדריכה בבני עקיבא יכול לפגוע לך בציונים ובגלל זה את מוטרדת."
הסתכלתי עליה בבילבול והיא המשיכה. "זאת הבעיה פה, נכון? או שיש משהו אחר?" היססתי לכמה שניות.
היא ליטפה את שיערי. "מוריה, אם קרה משהו את יכולה לספר לי, את יודעת שאת יכולה לסמוך עלי, נכון?" הנהנתי. "נכון, אני מניחה שאני יכולה לספר לך."
אני חייבת לספר למישהו, לכל אחד, ואם אני מחליטה לספר, אז למה לא לאחותי? אחד האנשים הכי קרובים אלי בעולם.
התחלתי לשפוך. "אז ככה..."
לפתע  האחים הקטנים שלי ירדו במדרגות וכהרגלם הביאו עימם רעש ובלגאן בלתי פוסק.
"מוריה, מוריה!! אני צריך שתתפרי לי את הציצית החדשה, היא ניקרעה!"
אחי יהודה משך בחצאית שלי ואני התכופפתי אליו.
"יודי אני מדברת עם תפארת, אני עוד מעט אראה מה קרה."
התכוונתי להמשיך לדבר אך הוא הפריע וצעק
"מוריה, הבטחת!! אמרת שאם הציצית תיקרע את תתפרי אותה!!!"
הרגעתי אותו, "יודי, רק שניה."
תפארת קטעה אותי, "זה בסדר מורי, תספרי לי אחר כך, בואי לדירת שירות שלי היום, הבנות לא יהיו ונעשה ערב אחיות כמו שעשינו כשהיינו קטנות. נכין מוקרם ונראה סרט. יהיה כיף!"
הסכמתי איתה, "טוב, את בטח צודקת, גם ככה אי אפשר לדבר עם כל הרעש הזה." הבטתי באחיי ואחיותי, נאנחתי והתקדמתי לכיוון הסלון וצעקתי
"אוקי, איפה הקרע שצריך לתקן?!" אחי יהודה הושיט לי את החולצה,
"מה, בלי תודה, מוריה? האחות הכי אהובה עלי בעולם?"
והוא צעק, "לא! אין תודה ואין תודה!"
תפסתי אותו ודיגדגתי אותו.
"אני לא מפסיקה עד שאני לא שומעת תודה."
הוא צחק, "בחיים לא!"
המשכתי ומיד כל אחיי הקטנים הצטרפו וקפצו על יהודה בעודם צועקים 'ערמת ילדים'.
"תגיד! תגיד!" כולם צעקו עד שיהודה הקטן לא יכל עוד ונשבר, "אוקי, אוקי, תודה."
קמתי מיד מהספה ולקחתי את החולצה.
"זה כל מה שרציתי לשמוע."
הוא הוציא לי לשון ואני צחקתי.
תמיד הייתי קרובה לאחים שלי, לפני כמה שנים הייתי  מחוברת לאחים היותר גדולים אך מכיוון  שרובם כבר עזבו את הבית לשירות לאומי או לצבא הקשר שלי עם אחיי הקטנים באופן טבעי, יותר התחזק.
אני לא חושבת שאוכל יותר לראות את עצמי מתחילה את יומי מבלי הצעקות הבלתי פוסקות שלהם, במיוחד בשעות הבוקר.
הזמן חלף במהירות ויצאתי לכיוון בית הספר עם שני האחים שלי שלומדים בישיבה ליד האולפנה בה אני לומדת .
צחקנו בדרך ודיברנו על כל מיני דברים  שפגשנו בדרך את הילה וכרמל, חברות טובות שלי מבית הספר, חיבקתי אותן חיבוק בוקר טוב והמשכנו לדבר.
הזכרנו בשיחתינו את הפעולה המתוכננת להערב ועוד כמה דברים שקשורים ללימודים. כאשר הגענו לצומת נפרדתי מאחיי לשלום.
כרמל התנשפה,
"וואו חשבתי שהם בחיים לא ילכו, סוף סוף אנחנו יכולות באמת לדבר." צחקתי, "אוקיי כרמל, את מלחיצה אותי, מה זאת אומרת שאנחנו יכולות באמת לדבר?!"
הילה המשיכה, "מוריה, נחשי מי כבר שואל עליך כל השבוע בסניף ובמיוחד אתמול כשלא הגעת!!"
אתמול הייתי עם עמית... נזכרתי בו ומייד חייכתי.
"מישהי מחייכת..." כרמל קראה בערמומיות והעירה אותי ממחשבותי.
הילה אמרה, "היא בטח מחייכת כי היא יודעת במי מדובר."
ואני חייכתי בבישנות. האמת שלא ידעתי כלל למי הן מתכוונות אך המשכתי לחייך.
כרמל אמרה, "נוו את יודעת שזה יונתן. הוא מאוהב בך לגמרי!!"
(בתמונה האחים הקטנים של מוריה)