עולמות נפגשים

פרק 4

הסתכלתי בשעוני וראיתי שהשעה היא 18:30. אני מקווה שלא פיספסתי אותה, הרהרתי לעצמי.
דפקתי על דלת הכניסה של ביתה וחיכיתי לתשובה, לאחר כמה רגעים הדלת נפתחה וראיתי את אפרת במראה עוצר נשימה. שיערה היה חלק מן הרגיל ופניה היו מאופרות באיפור שהחמיא לה כל כך, היא הייתה לבושה בשמלה אדומה צמודה אשר ישבה על גופה בצורה מושלמת אך לדעתי חשפה כמות עור שלא הייתה צריכה להיחשף. משכתי אותה לחיבוק חם, "וואו אפרת את פשוט נראת נהדר! אף פעם לא ראיתי אותך לבושה כך." היא הייתה מופתעת, "מוריה? מה את עושה פה? חשבתי שאת בחיים לא תבואי איתי למקום כמו מועדון..." השפלתי את מבטי, "תקשיבי, אני לא אשקר לך, העניין הזה קשה בשבילי. את יודעת מה דעתי על יציאות ומועדונים וכל הדברים מהסוג הזה, אבל בגלל שאת חברה שלי החלטתי שאני לא יכולה להרשות לך ללכת לבד. גם אם אני חושבת שאת עושה טעות, את הרי תלכי למקום הזה איתי או בלעדי... אז אני מעדיפה שלפחות אני אהיה שם איתך ואשגיח שאת לא עושה משהו טיפשי שתתחרטי עליו בהמשך." היא חייכה אלי, "תודה מוריה, באמת. את לא מבינה כמה זה היה חשוב לי שתבואי איתי." חייכתי אליה בחזרה ופתאום התפרש על פניה מבט מוזר, "וואי מוריה אני חייבת להכין אותך! דולב עוד 20 דקות מגיע!!" צחקקתי בקלילות, "20 דקות זה הרבה זמן, אני אספיק להתארגן, אל תדאגי." היא משכה את ידי "נו קדימה, בואי! אנחנו מבזבזות זמן."
עלינו לחדרה ולפני שעוד יכולתי להשחיל מילה אפרת זרקה על מיטתה מגוון עצום של שמלות. היא זירזה אותי, "נו קדימה! פשוט תבחרי משהו שמוצא חן בעינייך."
הבטתי בשמלות וחיפשתי שמלה שלא תחשוף יותר מדי עור ושלא תבליט אותי יותר מידי. אני רק בתפקיד החברה השומרת הערב, לא הייתי רוצה להסתבך בעצמי.
לאחר התלבטות קצרה מצאתי מבין ערמת השמלות שמלה פשוטה ופירחונית בצבע לבן שמחמיאה לגופי אך עדיין מאד צנועה. הרמתי אותה מן הערמה, "אני אלבש אותה." אפרת הסתכלה עלי במעין מבט מוזר, "את בטוחה? היא די... איך אני אגיד את זה..?" קטעתי אותה, "מה? משעממת?" היא כיוונה את אצבעה כלפי, "בדיוק!", היא צחקה, "למרות שהתכוונתי לומר ארוכה."
היא הושיבה אותי, "מוריה, את אף פעם לא יוצאת לבלות, עד שפעם אחת את יוצאת לא היית רוצה ללבוש משהו קצת יותר משוחרר?" ביטלתי את דבריה בהינף יד, "אפרת, דווקא במקומות האלה זה הכי חשוב להראות צניעות ולא להתלבש כמו כל הבנות שמחפשות תשומת לב." היא התייאשה, "טוב ניצחת, לכי תחליפי לשמלה הזאת ואחר כך אני רוצה לאפר אותך." צעקתי אליה מהחדר הסמוך, "אפרת, לא צריך! זה הלילה שלך, אני אשים מעט אודם ומסקרה וזהו. אני לא רוצה להתבלט יותר מדי." היא קראה קריאות בוז, "איזה יבשה את! אז לפחות אולי תפזרי את השיער." צחקקתי, "את זה אני אשקול."
לאחר 20 דקות כשכבר הייתי מאורגנת התקשרתי לאימי ולאחר כמה צפצופים הייתה תשובה, "היי אמא, מה שלומך?" בירכתי אותה. "בסדר חמודה, איפה את? חשבתי שתחזרי הביתה אחרי התגבור." השבתי לה, "אממ.. בסוף החלטתי להשאר אצל אפרת יש לנו מבחן גדול בפיזיקה ורצינו ללמוד ביחד." לאחר כמה שניות שנראו בעיני כנצח בהם הפחד שהיא תגלה איפה אני באמת תקף אותי. היא אמרה, "אה אוקי חמודה, אל תישארו ערות עד מאוחר."
תחושת האשמה אכלה אותי מבפנים. לעולם לא שיקרתי להורי ובאותו רגע הרגשתי מאד לא טוב עם מעשיי.
לבסוף אמרתי, "אוקי אמא, תמסרי לילה טוב לכולם בשבילי." "בסדר חמודה, לילה טוב," היא אמרה. החזרתי לה לילה טוב וניתקתי.
לפני שהבנתי מה קורה נשמע לפתע צפצוף מכונית. אפרת קראה לעברי, "מוריה תרדי למטה הוא פה..."