עולמות נפגשים

חלק 18 ב

כעברנו את שערי הכניסה, הבטתי למעלה כמו ילדה קטנה שהלונה פארק הענק נגלה לפניה בפעם הראשונה.
הצרחות, הציחקוקים, המופעים, המתקנים, אפילו התורים, נראו בעיני כדבר המרגש בעולם.
לא יכולתי להוריד את חיוכי מהפנים. הסתכלתי סביב ללא הפסקה, בחנתי כל מתקן ומתקן ללא החלטה על איזה לעלות קודם.
עמית הסתכל עלי וצחק,
"באמת מוריה? את מודעת לזה שאנחנו בלונה פארק תל אביב, נכון?"
צחקתי, על אף שהוא הרס לי את הפנטזיה בה הייתי שרויה,  המשכתי לספוג את האווירה  "אתה יכול לשכוח מהעובדה הזאת לשניה ולהנות!"
המבט המשועשע על פניו לא ירד אך לבסוף הוא הרים ידיים.
"בסדר בסדר אני אהנה. ניצחת."
הרמתי את ידי לאות נצחון  והתקדמתי אל המתקן הראשון שראיתי, שהיה במקרה האנקונדה.
למרות שאני חושבת על זה בדיעבד בחירתי באנקונדה לא היתה כל כך במקרה כי ממש רציתי כבר לעלות לרכבת ההרים.
עמית התקדם בחשש ואמר,
"אז זאת השיטה? להתחיל עם ההכי מפחיד?"
צחקתי, "רגע רגע, אני רוצה להבין, האם אני רואה פה סימן לפחד?"
- "ממש אבל ממש לא! הרכבת הזאת היא רכבת צעצוע לעומת כל המתקנים שעליתי עליהם בחוץ לארץ."
"אוקיי אז תוביל, קדימה."
חיכיתי והוא נשאר לעמוד במקומו לכמה שניות ואז אמר, "סבבה, קלי קלות."
הוא עמד בתור ואני התקדמתי מיד אחריו. עמדנו בתור כמה דקות ודיברנו כשפתאום אחד העובדים קרא, "יש שני מתנדבים שרוצים להיות בקרון הראשון? חסרים לנו שניים!"
בלי לחשוב פעמיים הרמתי את ידי, "כן! אנחנו!"
עמית הסתכל עליי בהלם. "מה?!?!" הוא לחש לי, "מוריה!! את משוגעת! מה קרון ראשון?!"
גיחכתי, "חשבתי שאתה לא מפחד...?"
הוא מייד התחיל להכחיש את פחדו הברור, "ברור שלא, אבל..."
המשכתי אותו "אבל מה?" צחקקתי והתחלתי להתקדם לכיוון תחילת התור ועמית נגרר אחרי.
המפעיל של המתקן הראה לנו את הדרך לקרון הראשון.
התיישבנו ועמית בלע את רוקו והידק את החגורה שלו.
"תגידי, זה נראה לך מספיק הדוק? לא נראה לי שזה מספיק הדוק... אולי צריך לקרוא למפעיל? שלי בטוח שבור!"
הרגעתי אותו, "עמית, תאמין לי, אף אחד עוד לא נפל מרכבת הרים. אתה יכול להירגע."
- "תמיד יש פעם ראשונה!" הוא אמר בבהלה.
הרכבת החלה לנסוע ועמית החזיק במושבו בחוזקה.
התחלנו לעלות בעלייה ועמית לא הסתכל אף לא לרגע למטה, עד שהוא נשבר ופלט הכל, "יש לי פחד גבהים, אוקי?!?! בגלל זה פחדתי לעלות!!! בחיים לא נראה לי שעליתי על רכבת הרים!!!!"
צחקתי והבטתי לתוך עיניו, "תמיד יש פעם ראשונה..." חייכתי.
הוא צחק כשהוא הבין שחזרתי על דבריו אבל עדיין היה נראה מבוהל.
"חוץ מזה אל תפחד, אני פה." היססתי לכמה שניות, אני יודעת שאני עוברת פה על איסור חמור אבל פשוט לא יכולתי להתאפק, רציתי שהוא ידע שאני פה בשבילו.
פשוט עשיתי את זה, שילבתי את ידי בידו והבטתי אל תוך עיניו.
"אנחנו עושים את זה!"
הוא הסכים איתי, "אנחנו עושים את זה!" הרכבת הגיעה לסוף העלייה ומייד החלה לנסוע למטה בקצב מטורף.
לא הפסקתי לצרוח מהנאה ולא עזבתי את ידו של עמית לשניה.
בהתחלה הוא פחד אבל תוך כמה שניות הוא התגבר על הפחד והצטרף אלי בצחוק ובצרחות.
כאשר ירדנו מהרכבת בער בתוכי אדרנלין מטורף.
"זו הייתה הנסיעה הכי טובה שהייתה לי בחיים!!" עמית צעק בהתרגשות וגם אני "נכוןןן!!!! זה היה כל כך מטורף!! עמית, אתה התגברת על הפחד שלך! עשית את זה!"
הוא תיקן אותי, "לא, אנחנו עשינו את זה, ביחד!"
צחקתי וכל מה שרציתי לעשות באותו הרגע זה היה פשוט לקפוץ עליו בחיבוק גדול ולעולם לא לעזוב.
אני יודעת שאסור לי אפילו לחשוב על הדברים האלה, זה אסור ואני שוברת כל הלכה אפשרית.
אסור לי לתת לרגשות שיש לי כלפי עמית להשפיע על המעשים שלי, כמו עכשיו, ששילבתי את ידי בידו, זה הפרה  מפורשת של שמירת נגיעה, זה פשוט לא יכול לקרות יותר.
עמית שם לב שנדדתי במחשבותי ומיד אמר,
"את באה לעוד מתקן או שאת פשוט הולכת לעמוד במקום?"
הוא רץ ואני אחריו למרות שתחושת האשמה הבלתי פוסקת עדיין בערה בי.
עלינו על הבלאק ממבה, הכיסאות המעופפים, רכבת השדים, עוד רכבת הרים. בקיצור, אפשר להגיד שעשינו כל מתקן בלונה פארק.
אפילו עמית שיכנע אותי לעלות למתקנים של הילדים הקטנים ופשוט לא יכולנו להפסיק לצחוק כמו שני ילדים מפגרים במשך כל הסיבוב, ובמכוניות המתנגשות אפשר לומר שעמית ואני היינו המנצחים הלא רשמיים של המתקן, אולי לעמית יש פחד גבהים אבל נהג הוא כן! .
עמית קנה לי צמר גפן מתוק בערך בגובה של מגדל ואני הסתכלתי עליו בבילבול
" עמית,  אני בחיים לא אצליח לאכול את כל זה לבד!!!"
הוא הסתכל עלי וחייך
" שאני הייתי נותן לך לאכול את הכל בעצמך? מה פתאום"
הוא לקח חתיכה ענקית מהקצה.
"היייי!!!"
כחף מפשע הוא אמר,
"מה..? אמרת שאת לא יכולה לאכול את זה לבד..."
גילגלתי את עיני והוא תפס אותי, "גילגלת לי עיניים עכשיו?"
הסתכלתי עליו במבט שובב, " אולי, למה יש לך בעיה עם זה?" וגילגלתי שוב.
הוא צחק, "כן, יש לי בעיה עם זה."
הוא החל לרדוף אחריי ואני בתגובה ברחתי. לאחר כמה דקות שרצנו התנשפתי והרמתי דגל לבן.
"נכנעת, נכנעת, אתה רשמית הבן אדם הכי מהיר שהכרתי בחיים."
והוא בחיוך מתנשא אמר, "טוב, זה היה ברור."
נתתי לו מכה קטנה בכתף ומיד התחרטתי.
אוף. מה יש לי? זה כבר פעם שניה להיום. אני חייבת לשלוט בעצמי!
הוא שם לב לשתיקתי הפתאומית ואמר, "את יודעת, את לא צריכה לייסר את עצמך כל פעם שאת נוגעת בי."
"אבל אני צריכה, אסור לי לגעת בך בכל צורה, אלה החוקים של שמירת נגיעה."
הוא שאל, "השמירת נגיעה  הזו זה שאסור לך לגעת באף בן אף פעם?"
צחקתי לאור הבורות שלו בנושא ההלכות "לא. מותר לי, פשוט רק אם הבן הזה הוא בעלי."
הוא המשיך, " מה, גם לא בחבר שלך?" הנדתי אל ראשי לשלילה.
הוא שיפשף את שיערו ושתק למשך כמה שניות. "וואו, אני לא יודע מה להגיד לך, זה באמת מבאס."
צחקתי, "ממש מעודד אתה." 
- "אבל זה מוזר לי כל ההלכות האלה, באמת שאני לא מבין אותם, הם רק מקשים על החיים שלכם יותר."
הסברתי לו, "אפשר לפרש את ההלכות בתור משהו שמקשה ומעיק אבל אם מסתכלים על המשמעות האמיתית של כל הלכה ועל המטרה שלשמה היא נכתבה אפשר להבין שבעצם היא נועדה להדריך אותנו לחיים יותר טובים ולגרום לנו לבצע את ההחלטות הנכונות."
הוא הירהר לכמה שניות,
"לא חשבתי על זה ככה... אז אם זה באמת כמו שאת אומרת אז אתם בעצם די חכמים, הדתיים, אה?"
צחקתי וגילגלתי את עיני שוב,
הוא הביט בי בכעס. "את חייבת להפסיק לעשות את זה!"
"מבטיחה, פעם אחרונה שאני עושה "
השעה הייתה שש בערב והודיעו בכריזה שרוצים לסגור את הפארק.
עמית ואני יצאנו מן הפארק וחיכינו לאוטובוס.
"אני לא מאמין שהיום הזה נגמר."
אמר עמית בעודו מסתכל על כמה הודעות בטלפון שלו. "גם אני לא. זה היה אחד הימים הכי טובים שהיו לי בחיים."
הוא הרים את עיניו מהמסך, "באמת?"
"כן. למה אתה כל כך מופתע?"
- "לא מופתע רק שואל..."
ישבתי בספסל התחנה, כשהרוח הקרה נגעה בפניי.
עמית הוריד את הגקט שלו ושם עלי.
- "אני בדרך כלל לא ג'נטלמן אבל אני לא רוצה שתחזרי הביתה חולה, היה נראה שקר לך."
"תודה." לחשתי לו בחצי חיוך ולאחר רגעים אחדים האוטובוס הגיע.