עולמות נפגשים

פרק 21

'יונתן...' הרהרתי לעצמי למשך כמה שניות, 'הוא מאוהב בי?' אבל איך זה ייתכן? דיברנו רק כמה פעמים ספורות.
"כרמל, את בטוחה? אני לא חושבת שזה נכון, הרי אנחנו כמעט לא מדברים."
הילה ציחקקה לעצמה
"מוריה, אני לא חושבת שצריך לדבר איתך בשביל להתאהב בך."
הסמקתי וכרמל המשיכה,
"נכון, חוץ מזה יש לכם מלא במשותף, אתם כמעט אותו בן אדם."
הילה החלה לפרט, "שניכם משוגעים על בני עקיבא, שניכם באים ממשפחות גדולות, שניכם דתיים,  ציונים מלידה, להמשיך?" הרכנתי את ראשי.
באותו רגע שבו הם פירטו לטעמם מי זו מוריה  הבנתי שהם או כלל האנשים שאני מתראה איתם על בסיס יום ימי לא מכירים אותי כלל או שהם מכירים את האדם שאני רוצה שהם יכירו, אדם שרחוק מלהיות מי שאני באמת.
המשכנו ללכת והן האיצו בי
"נו, מה את חושבת?"
השתתקתי ואמרתי,
"אני לא רוצה חבר."
כשהם באו להמשיך את השיחה הבחנתי בכמה מחברותי, והודתי על ההצלה.
"יואו איזה קטע! הנה סיגל ומשי, אני הולכת להגיד להם שלום."
רצתי לקראתם במהירות ונתתי להם חיבוק בעודי מצטרפת לשיחתם.
היום הגיע כמעט לסיום,עדיין לא הייתי בטוחה אם ללכת למשחק של עמית ולהסתכן בפספוס הפעולה החשובה בסניף.
אבל אני מוריה, אני תמיד מצליחה לאזן בין כל הדברים בסופו של דבר, אז אין סיבה שלא אצליח להגיע לפעולה, או שיש?
לא בטוחה בעצמי התחלתי להתקדם לכיוון תחנת האוטובוס בעודי מחייגת אל עמית. אחרי כמה צילצולים הוא לבסוף ענה,
"מוריה, פליז תגידי לי שאת כבר בדרך למשחק."
ציחקקתי, "מה, זה היום?"
הייתה שתיקה למשך כמה שניות ואז התחלתי לצחוק בחוזקה.
"איזה לחוץ אתה! אני בדרך."
הוא התנשף. "ואוו הדאגת אותי. חשבתי שכבר לא תבואי. את יודעת, זה המשחק הכמעט הכי חשוב של השנה, זה יקבע אם נעלה לגמר או לא."
יכולתי לשמוע בקולו שהוא היה לחוץ.
"עמית, אל תדאג, אתה תהיה מעולה, אל תהיה בלחץ."
הוא צחק. "לחוץ? אני? אין לי מושג על מה את מדברת..."
למרות שהיה אפשר לשמוע בקולו את ההפך הגמור אך נתתי לו להנות מהספק.
"עמית?" אמרתי.
הוא ענה, "כן."
היססתי,
"זה באמת חשוב לך שאני אבוא? זאת אומרת, שאני חשובה לך או שסתם אתה רוצה כמה שיותר תמיכה מהחברים שלך?" הוא שתק. "מוריה... אני לא כל כך טוב בקטע הזה. אבל את לא סתם רק חברה בשבילי, את כן חשובה לי."
הסמקתי ולפני שיכולתי להגיב למילותיו הוא מיד הקדים אותי. "המאמן קורא לי. אני אראה אותך במשחק טוב?"
הסכמתי איתו, "טוב, אני מניחה. אבל.."
הוא ניתק.
אחרי נסיעה של כמה דקות באוטובוס הגעתי ליעדי וכבר יכולתי לשמוע את הקולות והרעש שבוקעים מתוך המגרש המואר.
אלפי ילדים ונערים התקדמו אל עבר המגרש בעודם שרים ומניפים לכל עבר שלטים גדולים.
ניסיתי לבין כל ההמון למצוא את הכניסה למגרש כשקול מוכר קרא בשמי.
"מוריה?"
כשהסתובבתי ראיתי את דולב עומד שלצידו בחורה בלונדינית.
"מה את עושה פה?"
הסתכלתי על המגרש. " אממ... באתי לראות את עמית משחק." עניתי בגמגום.
הוא עצר אותי. "רגע רגע, כאילו עמית? חבר שלי עמית?"
הסמקתי בבושה, "כן."
הוא התפלא. "מה, איך אתם מכירים?"
הוא הירהר לכמה שניות. "חשבתי שאת לא יוצאת עם חילונים, לא?"
"זה סיפור ארוך ואנחנו ידידים." אמרתי, לא בטוחה כלל בתשובתי.
הוא המשיך, "אה מגניב. נראה לי..."
הוא התכוון להסתובב ועצרתי אותו.
"דולב, אתה במקרה יודע איפה עמית?"
"כן, הוא בחדר הלבשה עם שאר הבנים, בואי אני אראה לך איפה זה."
הודיתי לו והתחלתי להתקדם אחריו בעודי מנסה לא לאבד אותו בכל ההמון הרב.
לאחר מספר דקות הגענו לחדר ההלבשה. דולב פתח את הדלת והורה לי להתקדם אחריו.
לא יכולתי לזוז ועמדתי קפואה במקומי, ליסתי כמעט נפלה ממקומה.
נגלו לעיני מספר רב של בנים שכנראה שכחו לשים את חולצותיהם.
הם עמדו ודיברו בקלילות אחד עם השני כשהיו ערומים למחצה, מיד כיסיתי את עיני עם כפות ידיי.
דולב שאל, "מה את עושה?"
החזרתי לו תשובה מבלי להוריד את ידיי מעיני, "אני אחכה בחוץ. פשוט תקרא לו, טוב?"
הוא היה נראה מבולבל. "אני לא מבין." הסתובבתי ויצאתי בהליכה מהירה
"פשוט תקרא לו!"
כיסיתי את עיני כשנתקלתי בדמות מוצקה ומיד התנצלתי. "סליחה לא ראיתי אותך." כשהרמתי את עיני ראיתי שיער בלונדיני מוכר.
דניאלה.
היא הסתכלה עלי בזלזול.
היא הייתה לבושה בחולצת בטן צמודה ושורט קצר.
על חולצתה היה מודפס לוגו בית הספר. הבנתי שכנראה היא ועוד כמה בנות משמשות בתפקיד המעודדות.
היא ניפנפה בשיערה, "אני מבינה שזה נהיה סוג של תחביב שלך לעקוב אחרי, אה?"
"לא, אני באתי לראות את..."
קול מוכר נשמע מאחורי. "מוריה!"
כשהסתובבתי אחורה הבחנתי בעמית שהיה לבוש בבגדי כדורגל.
שיערו היה מסורק לאחור והוא היה נראה כמו כדורגלן מקצועי.
נופפתי לעברו, "איזה מצחיקה את. למה לא רצית להיכנס לחדר ההלבשה?"
הוא שאל ועניתי בבישנות, "הבנים שם... הם לא היו לבושים."
הוא צחק. דניאלה כיכחה בגרונה ועמית פנה אליה. "אה, דניאלה, לא ראיתי אותך. יפה שבאת בסוף."
היא הסכימה, "כן. רק חבל שחלק מהשחקנים מזמינים אורחים לא רצויים." והסתכלה לכיווני.
"מוריה היא אורחת שלי, דניאלה. אז אם יש בעיה את מוזמנת לומר."
"שום בעיה." היא אמרה, הסתובבה והתקדמה אל עבר חברותיה.
עמדתי במבוכה כשעמית שבר את השקט. "אני מצטער שהיא..."
המשכתי, "זה בסדר. זאת לא אשמתך."
הוא שתק והסתכל על שימלתי הפרחונית ואמר "התלבשת יפה היום."
הסמקתי.
"כן, יש לנו פעילות יותר מאוחר בסניף אז רציתי להיות יותר חגיגית." נופפתי בשימלתי בגאווה.
הוא צחק. "רק בגלל הסניף או אולי גם בגלל שמישהו מסוים הזמין אותך לראות אותו משחק?"
הרהרתי לכמה שניות. "לא, אני חושבת שזה בגלל הסניף."
צחקנו והמשכנו לדבר ולצחוק עד שהמאמן קרא לעמית.
"כהן! אתה יכול להפסיק לפלרטט ולהזיז את התחת שלך למגרש?!"
"לפלרטט?" שאלתי בבילבול
עמית אמר. "את תתייחסי לדברים שהוא אומר ברצינות".
הוא התנשף וקפץ במקומו ועל פניו עמדה הבעה לחוצה.
"אל תדאג, אתה הולך לנצח אותם."הרגעתי אותו.
הוא חייך אלי. "זה לא כל כך קל, את יודעת." הוא אמר את המובן מאליו.
"אני יודעת אבל תדע שראיתי אותך משחק ואתה מדהים!"
תיקנתי את דברי במהירות "כאילו שחקן מדהים! כמובן.."
הוא הסתובב אלי. "תודה."
הוא אמר ואני לא הבנתי, "על מה?"
הוא צחק, "פשוט תודה."
הוא רץ למגרש וצעקתי לעברו, "בהצלחה!!!"
התיישבתי באחד המקומות שהיו קרובים למגרש והסתכלתי על שעוני בדאגה.
זה מתחיל עוד שעה עדיין יש לי זמן חשבתי לעצמי.
למרות שניסיתי להרגיע את עצמי עם מיליון תירוצים עדיין לא יכולתי להתגבר על ההרגשה שמשהו רע עומד לקרות.
כעבור כמה דקות נשמעה שריקת הפתיחה והמשחק החל.
המשחק התחיל לטובתם של הקבוצה של עמית והם שלטו בכדור והעבירו אותו אחד לשני ואף עקפו כמה שחקנים מהקבוצה השניה.
הקהל הריע וצהל והיה נראה שהכל עובד בכיוון הנכון.
הקבוצה של עמית בלבלה את שחקני הקבוצה השניה במסירות חוזרות והצליחה להבקיע גול.
אולם לאחר כמה דקות של משחק, הקבוצה השניה החלה להציג טכניקות משחק מרשימות וחטפו את הכדור.
הם התקדמו במרץ אל עבר שער הקבוצה של עמית ולפני שמישהו היה יכול להבין מה קורה הם הבקיעו גול.
קריאות בוז ונהמה נשמעו מהצד זה של היציאה ועמית ושאר השחקנים נראו מיואשים לגמרי.
עמית התעצבן ובעט באדמה,  פניו היו אדומות מכעס והבנתי רק ברגע זה כמה הכדורגל באמת חשוב לו וכל מה שרציתי לעשות היה לרדת למגרש ולנחם אותו.
השופט שרק את שריקת המחצית.