עולמות נפגשים

פרק 12

נקודת מבט מוריה:

יומי התנהל כמו שאר הימים הרגילים.
בבית ספר השתתפתי בכל השיעורים, נבחנתי במבחן במדעים, בהפסקה ישבתי עם חברותי לכיתה והעברתי את הזמן עם החניכות שלי. היה נראה כאילו הכל חזר לשגרה. כאילו מה שהיה אתמול היה חלום חולף.
אך עדיין, למרות שחזרתי למקום הבטוח שלי, למקום שלי, משהו הרגיש שונה, הדברים לא הסתדרו לי במקום.
ראשי וליבי הרגישו דברים מנוגדים.
ראשי אמר לי שאירועי אמש היו טעות, טעות מרה שלעולם לא תוכל לקרות שוב.
אך ליבי אמר משהו שונה לחלוטין - אולי כן אהבתי את ההרגשה השונה? אך עלי למחוק כל הרגשה מוטעת.
זה רק עוד ניסיון שאני חייבת לעמוד בו. באחד השיעורים בהם הייתי מרוכזת במשימת כתיבה, המורה לאזרחות פנתה אלי "מוריה חמודה, את יכולה בבקשה לשכפל את הדף הזה במכונת צילום שבמזכירות ל32 דפים?"
הנהנתי "כן, אין בעיה."
הלכתי למזכירות ושיכפלתי את הדפים, בדרכי חזרה החוצה ראיתי את אפרת ממלאת טפסים במזכירות בזמן שהוריה מדברים אם המנהל.
עד כמה שרציתי להתעלם לא יכולתי, הסקרנות גברה עלי. התקדמתי לעברה בצעדים מהססים עד שלבסוף פניתי אליה, "היי," אמרתי מובכת והיא החזירה, "היי."
שאלתי אותה, "מה את עושה במזכירות? ומה זה הטפסים האלה?"
היא ענתה, "מוריה, אני יודעת שיהיה לך קשה לקבל את זה אבל החלטתי שאני עוברת מהאולפנה לבית ספר חילוני."
הכעס גאה בי.
חשבתי לעצמי איך היא יכולה לוותר על עולמה הדתי בקלות שכזאת.
אך לאחר הבנה של כמה שניות הגעתי למסקנה שהיא לא מאושרת פה, ושהיא גם לא תהיה מאושרת פה.
בתור חברה שלה, הדבר היחידי שאני יכולה לעשות זה לתמוך בהחלטה שלה. "זה בסדר אפרת אני מבינה אותך ואני גם מקבלת את ההחלטה שלך ואני אתמוך בך."
היא הסתכלה עלי מופתעת, "וואו, באמת? זה לא מתאים לך."
צחקתי, "כנראה שלא. את רוצה שאני אלווה אותך?"
היא אמרה, "אמ.. בסדר, אני מניחה."
עזרתי לה לסחוב כמה מחברות וספרים ובעודנו הולכות היא שאלה, "תגידי, אתמול במועדון, פגשת מישהו?"
הורדתי את ראשי בביישנות, "למה את מתכוונת במישהו?"
היא שמה לב ללחיי הסמוקות, "אז כן פגשת!" היא צחקה, "קוראים לו עמית, אם תהית, ואני בטוחה שתהית!"
חבטתי בה, "על מה את מדברת? לא תהיתי על כלום. לא היה לי זמן לחשוב בכלל, בטח שלא עליו."
היא הנהנה, "בסדר, בסדר, אני מאמינה לך. בכל מקרה זה לא היה הולך ביינכם כי יש לו חברה ואת דתיה והכל.." הנהנתי מעט בעצבות.
למרות שלא רציתי בכך, אבל הרגשתי מן צביטה קטנה בלב למשמע הידיעה שיש לו חברה.
ניסיתי להעביר את נושא השיחה, "איך בכלל ידעת את השם שלו? ואיך ידעת שניפגשנו?" היא אמרה, "כי הוא בעצמו סיפר לי, הוא שאל עליך היום."
הסמקתי מעט, אך ניסיתי להראות חוסר עניין "מה הוא שאל?"
היא ענתה, "אני לא בדיוק זוכרת, אבל לא יודעת, שאל טוב, מה זה מעניין אותך בכל מקרה? בנים כאלו לא מעניינים אותך, נכון?" הנהנתי באי נוחות, "כן, בכלל לא מעניינים אותי."
היא צחקה, "טוב. אני חייבת לזוז, אני אדבר איתך." ולפני שהיא הסתובבה היא אמרה, "דרך אגב את מוזמנת לבקר בבית הספר החדש שלי אם את רוצה את יודעת, בשביל לראות אותי או אותו."
צחקתי צחוק מעושה, "מאוד מצחיק!"
"סתם. אבל ברצינות, תבואי לבקר אני אשמח."
"אני אבוא אל תדאגי." נופפתי אליה לשלום.
לאחר שבית הספר נגמר הייתה לי פעולה בבני עקיבא. אני מאד אוהבת את זה. בני עקיבא היא תנועת נוער שמרבית מהחילונים משווים אותה לתנועת הנוער "הצופים" של הדתיים אך אני רואה אותה בתור משהו הרבה יותר עמוק.
בפעולה שאלתי את החניכות שלי שבכיתה ח'.
"אז כמעט נגמר לנו הזמן אבל אני רוצה שתגידו לי מה למדתם מהפעולה של היום, בסדר?" הם שיתפו בכמה מסרים שלמדו, היו כמה רגעים מצחיקים ובסוף הפעולה חיבקתי את כולן וקראתי,
"לכולן יש איך לחזור הביתה, נכון?" כולן הנהנו חוץ מחניכה אחת.
"מוריה אבא שלי אמר שהוא מתעכב ולכן אני צריכה לחזור לבד הביתה," היא אמרה לי.
הנהנתי בראשי, "בסדר, איפה את גרה?"
"רחוב הדקלים 28." ניסיתי להיזכר במשך כמה שניות איפה המקום ואז נזכרתי שהמקום נמצא רחוק מפה, בצד השני של העיר.
למרות שזה היה רחוק ממני והיה לי הרבה דברים לעשות בבית לא יכולתי להרשות לה ללכת לבד אז הצעתי, "את רוצה שאני אלווה אותך?"
היא אמרה בהיסוס, "רק אם את יכולה... תודה מוריה."
התחלנו ללכת לכיוון ביתה.
ידעתי שהיא גרה רחוק מביתי ולכן בדרך חזרה יהיה כבר חשוך.
אני לא כל כך אוהבת ללכת בחושך, אך המשכתי להתקדם.
לאחר 20 דקות הגענו לביתה "אוקי חמודה, לילה טוב. אני חייבת לרוץ הביתה." היא החזירה לי להתראות ונכנסה לביתה.
התחלתי להתקדם לכיוון ביתי בהליכה מהירה וניסיתי לחשוב על קיצור דרך יעיל.
אני גרה בעיר במשך כל חיי אז אפשר להגיד שאני מכירה אותה די טוב.
החלטתי שאקצר דרך שכונת העשירים. התחלתי להגביר את קצב הליכתי וחציתי את הכביש.
המשכתי להגביר את מהירותי עד שראיתי מראה לא צפוי, מראה שממש לא ציפיתי לראות.
זה היה הנער שפגשתי במועדון.
אני חושבת שהשם שלו זה עמית אבל אני לא בטוחה, הוא עמד בפינת הרחוב ביחד עם עוד שני בנים, הם דיברו וצחקו.
הוא וחבריו היו לבושים מדי כדורגל והוא החזיק בידו כדור, הוא הזיע מעט אך עדיין היה נראה נאה כמו בלילה הראשון שפגשתי אותו.
החלתי מעט להסמיק אך מיד יצאתי מהפנטזיה.
אסור לי להסמיק, לחשוב או לדבר איתו לעולם, הוא בחור חילוני, אסור לי אפילו לראות זאת בתור אופציה.
הלילה כבר ירד והייתי חייבת להמשיך בדרכי,
אולי הוא לא יבחין בי?
היה חשוך במועדון, ובטח הוא פגש אלפי בנות, למה שיזכור דווקא אותי? אבל מצד שני, הוא שאל את אפרת, אולי הוא כן זוכר? אבל מצד שלישי בטח זאת הייתה רק סקרנות.
הוצאתי את המחשבות המטרידות ממוחי והמשכתי להתקדם במהירות, מנסה כמה שפחות להיראות.
עברתי אותו ואת חבריו, הלכתי כמה צעדים והבטתי אחורה, הוא עדיין עמד שם עם חבריו וצחק ודיבר, הוא לא הבחין בי, הייתי אמורה לחוש הקלה אך זה לא מה שהרגשתי.
פתאום שמעתי צעדים מאחורי. "היי, מוריה! חכי רגע!" וכשהסובבתי הנער עמד והחל לרוץ לכיווני.