עולמות נפגשים

פרק 14

נקודת מבט עמית:

אחרי שליוויתי את מוריה לביתה התחלתי להתקדם לכיוון ביתי שקוע במחשבות על הכל.
היא שונה. שונה מכל בחורה שהכרתי בעבר. הדרך שהיא מדברת, צוחקת, עונה, מסמיקה... בחיים לא הכרתי מישהי כמוה, והאמת, שרציתי להכיר יותר, לדעת הכל.
אבל אנחנו חיים בעולמות שונים, במציאות שונה, והדבר החשוב ביותר הוא שהיא דתייה ואני חילוני, איזה הקשר יכול לעבוד בינינו? כנראה רק קשר שמיועד לכישלון...
צילצול הטלפון העיר אותי ממחשבותי.
השם דני היה מוצג על הצג ועניתי, "סוף סוף אתה עונה, התקשרתי במשך שעה" קולה של דניאלה נשמע מהצד השני.
"לא יכולתי לענות, מה היה כל כך דחוף דני?" היא התנשפה "לא שזה היה ממש דחוף אבל אני רגילה שאתה עונה לי מיד אז נלחצתי, חשבתי שמשהו קרה תגיד, היום כשאמרת שהמורה רוצה לדבר איתנו, בסוף אני ודולב בכלל לא ראינו אותה, חיפשנו אותה שעות." ניסיתי למצוא תירוץ, אני שונא לשקר לה אבל אם היא תדע ששיקרתי כי רציתי לשאול על בחורה אחרת זה לא יגמר טוב.
אמרתי, "כן, כשראיתי אותה זה היה בבוקר אז כנראה עד שבאתם לדבר איתה היא כבר הלכה."
"אה טוב, לא משנה," היא אמרה, "תגיד, רוצה לבוא אלי?"
לא רציתי לפגוע בה אבל לא התחשק לי. "אממ.. דני, אני ממש עייף היה לי אימון כדורגל ואני רק רוצה להגיע הביתה לישון אז אני לא חושב שזה רעיון טוב, אני אדבר איתך מחר, סבבה?"
יכולתי לשמוע לפי אנחתה שהיא הייתה מבואסת. "אה, הכל טוב, נדבר מחר." ולפני שניתקתי היא אמרה, "אני אוהבת אותך עמית."
אני גם אוהב אותה אבל ההבדל הוא שאני לא בטוח שזו אהבה של בני זוג, היינו ידידים מאז ומתמיד וזה פשוט היה נראה הגיוני לכולם ובמיוחד להורים שלי שנהפוך לזוג.
דניאלה באה ממשפחה עשירה ומכובדת אז ההורים שלי רצו שנהיה ביחד.
רגע, שיט! ההורים שלי!!!! ארוחת הערב!! לגמרי שכחתי.
"גם." החזרתי לה, "דני, אני אדבר איתך אחר כך אני חייב לטוס הביתה."
רצתי הכי מהר שיכולתי ואחרי 10 דקות הגעתי הביתה כשאני מזיעה ומתנשף, הוריי ישבו בפינת האוכל המפוארת שלנו עם סבא שלי שהוא מנהל אחת מהחברות הגדולות ביותר בארץ.
"אני ממש מצטער. לגמרי שכחתי."
אמא שלי פלטה, "ביזיון. פשוט בזיון, איחרת ב20 דקות שלמות. ותסתכל איך שאתה נראה! לא מסורק, לא מקולח, אתה פשוט בושה למשפחה שלנו!"
אבי הסכים איתה, "אני פשוט מתבייש בך! מתוכנן לך עתיד מזהיר, ואתה פשוט הורס אותו! תעלה לחדר שלך ותתנקה, יש לך בדיוק 5 דקות!"
הבטתי בהורי והתחלתי לעלות במעליי המדרגות ששמעתי את סבי אומר, "אל תהיו כל כך קשוחים איתו, הוא ילד טוב מאד חכם, יצירתי-" מיד אמי קטעה אותו
"לא! הוא ילד שצריך גבולות! הוא מסתובב, עושה מה שהוא רוצה, נראה כמו ילד רחוב זה לא הבן שציפיתי ממנו להיות!" המשכתי לעלות מבלי להקשיב עוד לשיחתם.
אני רגיל שהוריי מאוכזבים ממני, לעולם אני לא יצליח להתעלות על הצפיות הגבוהות שיש להם ממני מהסיבה הפשוטה שאני פשוט לא מושלם ויותר מזה אני גם לא רוצה להיות.
אחרי שהתקלחתי והסתרקתי, כמו שאימי דרשה, ירדתי לארוחת הערב ואבא שלי לא יכל להתאפק מלהעיר, "עמית תסדר את העניבה בבקשה." סידרתי אותה והתיישבתי בשולחן מבלי להוציא מילה.
שיחקתי עם האוכל בצלחת בעוד שהוריי וסבי פיטפטו על נושאים כמו כסף, פוליטיקה ונדל"ן, נושאים שלפי ההורים שלי אמורים לרגש ולהקסים אותי אבל הם פשוט לא.
לאחר כמה דקות סבי פנה אלי בשאלה, "איך הולך בבית ספר ילדון?" המשכתי לשחק עם האוכל שלי ואמרתי, "סתם, אין משהו חדש." אמא שלי השתעלה ואמרה, "אל תהיה מגוחך. תספר לסבא שלך את כל ההשגים שהשגת." היא הסתכלה עלי במבט זועם. נאנחתי אנחה עמוקה ופתחתי, "הציונים בסמסטר הנוכחי היו טובים, לא מצוינים לפי ההורים שלי, אבל טובים. קיבלתי 92 בבגרות במתמטיקה ובהיסטוריה 88, קבוצת הכדורגל שלי עלתה לליגה הארצית ונבחרתי להיות יושב ראש מועצת התלמידים."
סבי הנהן, "כל הכבוד עמית השגים מרשימים, אני מאד גאה בך." הוא חייך אלי, חייכתי אליו בחזרה.
תמיד היה לי קשר טוב עם סבא שלי, הוא היחיד במשפחה שתומך בי ולא דוחף אותי קדימה מבלי להתחשב בצרכיי.
אני צריך אותו, הוא באמת בן אדם מיוחד עבורי.
לאחר תשובתו של סבא שלי אבא שלי מיד הזדרז התערב, "למרות ההשגים הטובים תמיד יש מקום לשיפור, נכון עמית? אם יום אחד תהיה מנכ"ל החברה אני מצפה להשגים יותר גבוהים."
ובאופן מפתיע למדי אמא שלי הסכימה
"נכון, יש לך עוד הרבה להשתפר ואני לא רואה איך תהיה המנכ"ל כשאתה עוד נחשב לממוצע בעינינו" הנהנתי ביאוש ופניתי  להורים ולסבא שלי
"היה לי יום ארוך אני יכול לעלות לחדר שלי?"
"אני מניחה שזה בסדר" אימי הנהנה
ולפני שהסתובבתי היא הוסיפה
"ועמית, תביא לי את הפלאפון שלך תקבל אותו בעוד שבוע ,אתה צריך ללמוד שלמעשים הלא אחראיים שלך יש תוצאות."
רציתי להתעצבן ולצעוק אך אין טעם בלעשות זאת, ממילא היא תנצח.
הושטתי לה את הפלאפון. "לילה טוב." הסתובבתי ועליתי לחדרי בעודי זורק חיוך מתנצל לסבא שלי על כך שלא בילינו יותר זמן יחד.
כאשר נכנסתי לחדרי אחרי היום המתיש שעברתי פשוט נזרקתי על המיטה הייתי כל כך עייף, שלאחר שניות אחדות נירדמתי.