זה עוד לא סיפור רגיל על שני הפכים שנמשכים אחד לשני. בסיפורים הרגילים לפחות הם באים מאותו עולם, מאותה הסביבה, מאותו אורח חיים.
הסיפור הזה מספר על שני הפכים גמורים. כל אחד בא מעולם אחר. אחד בא מהעולם החילוני והשניה באה מהעולם הדתי.
מה יקרה כששניהם יפגשו? האם זה יגמר באהבה גדולה או אולי אסון גדול?
מנקודת המבט של מוריה:
זה היה עוד חורף רגיל ואפרורי. השמים היו אפורים והייתה הרגשה שבעוד מספר רגעים ירד גשם כבד. שיפשפתי את עיניי בחוזקה וקמתי מהמיטה בכבדות. בדרך כלל אני אוהבת להתעורר עם המוזיקה של השעון המעורר אבל היום לא יכלתי שלא להתעורר עם הצעקות של האחים שלי מהקומה התחתונה. זה מעייף להיות אחד מהילדים הגדולים במשפחה דתייה. תמיד את חייבת להראות דוגמא, להיות האחראית, הרצינית, למרות שאני חייבת להודות שהתכונות האלה ההפך המוחלט ממני, אני מרגישה שהפעמים היחידות שאני יכולה להיות ילדותית ומצחיקה זה כשאני עם חברות שלי באולפנה ובבני עקיבא. אני ממש אוהבת להיות חלק מהקהילה הדתית, כולנו פשוט משפחה אחת גדולה. גם באולפנה אנחנו בערך 200 בנות ועדיין אני מרגישה קרובה לכולם לא משנה מאיזה שכבה הן, גם מבחינת המורות - כל אחת מהם פשוט אמא שניה בשבילי.
אפשר להגיד שדי אהבתי את החיים שלי ולא רציתי שהם ישתנו לעולם.
אספתי את שיערי החום לצמה התלבשתי בקפוצ'ון של האולפנה וחצאית ארוכה. לפני שיצאתי מחדרי הסתכלתי פעם אחרונה במראה וחשבתי איך אראה עם איפור, אני כמעט ולא מתאפרת אולי רק טיפה אודם בשבת ומסקרה כשאני הולכת לבני עקיבא ולא יותר מזה. לפעמים תהיתי איך זה להיות מהבנות החילוניות האלה ששמות איפור והולכות למועדונים בשישי בערב אבל מחקתי את המחשבה הזאת מהראש מיד כשנזכרתי איזה עולם חומרי הבנות האלה חיות כאילו איפור זה כל מה שמעניין בחיים.
יצאתי מחדרי אל המטבח וראיתי שאחותי הגדולה משי ממתינה לי שניקח את האחים הקטנים שלנו לגן ואז נלך לאולפנה. לפני שיצאנו לקחתי איתי תפוח לדרך ונופפתי לאמא שלי שהייתה בדיוק באמצע תפילת עמידה.
כשיצאנו מפתח הבית גל קור שטף אותי וכל מה שרציתי לעשות היה לחזור לשמיכת הפוך שמחכה לי בחדר. אחותי קראה לעברי "נו את באה מוריה? שלא נאחר עוד פעם, הרב גם ככה עצבני עלינו!!".
"אני באה אני נועלת את הדלת דקה", צעקתי לעברה בחזרה. התקדמתי אליה ושתינו התחלנו ללכת בעוד האחים הקטנים שלי רצו קדימה ושיחקו, אחותי כמעט החרישה אותי בזמן ההליכה, תדמיינו שאתם הולכים וכל שניה מישהו צועק לכם באוזן: "יואבי דיי!!!", "תפארת תחזרי לפהה!!!", "לא ללכת לשם!", "יהודה אל תפתח את השקית של הממתקים עכשיו!!!", "לא אי אפשר ללכת לגן משחקים!!". בשלב כלשהו הרגשתי שאני מתחרפנת, פניתי אליה בזמן שהיא היתה עסוקה בלצעוק על אחי יהודה, "אממ.. משי אני חושבת שאת מסתדרת מעולה, גם אני ממש לא רוצה לאחר. כמו שאמרת, הרב ממש עצבני אולי אני אמשיך מפה לאולפנה כבר", לא יכלתי לפענח את המבט של משי. או שהיא הייתה עצבנית או שלא היה לה אכפת. לבסוף היא אמרה "טוב תעשי מה שאת רוצה אבל מחר את מביאה אותם לגן.", חיוך עלה על פני "מוסכם", חייכתי אליה ופניתי לעבר האולפנה, בדרכי לאולפנה החלטתי להוציא את הטלפון הנייד שלי, אין לי פלאפון ממש משוכלל, אבי אומר שהדברים האלה לא טובים לנשמה, שהם מרחיקים אותי מהפנימיות שלי. לפעמים אני מסכימה אבל אני חייבת את הזמן הזה ביום שאני פשוט מסתגרת בתוך השירים שלי, חושבת לפעמים על משהו חשוב ולפעמים לא תלוי ביום אבל בשורה התחתונה זה משהו שאני באמת צריכה אותו. אני חושבת שזה הדבר החומרי היחיד שבאמת יש לי תלות בו.
בעודי שומעת שירים שמעתי קולות ציחקוקים ורעש מאחורי. כשהסתובבתי שמתי לב שאני ליד התיכון החילוני בעיר. אני חייבת לומר שלפעמים אני מסתקרנת לדעת איך החיים של החילונים שנראים כל כך רחוקים ממני מרגישים. אבל בהחלט לא היום.
ראיתי חבורה של בנות שלא התלבשו באופן כל כך צנוע מביטות בי ומצחקקות. למדתי עם הזמן לא להתייחס יותר מדי ברצינות לזה, החילוניות תמיד חושבות עלינו הדתיות שאנחנו לא יודעות להתלבש או לא מספיק מגניבות או משהו. הן פשוט שופטות אותנו בלי להכיר אותנו ואני לא יכולה להגיד שזה לא הדדי, כי גם בי עברה תחושת גועל כשראיתי איך הם נמרחו על הבנים שהיו לידם, אז אני מניחה שאנחנו שווים.
החלטתי פשוט להתעלם ולהמשיך ללכת כשאחת הבנות קראה לעברי, "אם כל האמונה שלך באלוקים לא יכלת להגיד לו למצוא זמן לעזור לך להתלבש?!", כל הבנות מסביבה -לדעתי, השפוטות שלה- כמובן גיחכו ואני החלטתי שאני לא אשתוק. פסעתי לעברה בביטחון, "כנראה שאין לו זמן כי הוא עסוק מדי בחיפושים אחרי הכבוד העצמי שלך!" וכשאמרתי את המילים 'הכבוד העצמי שלך' הסתכלתי לכיוון הנער שהיא נמרחה עליו לפני כמה שניות. אני לא יכולה להגיד שהוא לא נאה למדי אבל הוא בטח כמו כל הבנים החילונים. הסתובבתי בביטחון והלכתי במהירות לפני שהבנות האלה יגידו עוד מילה נוספת.
אני לא בטוחה אם ראיתי נכון, אבל הנער שלפני שניה ירדתי עליו ציחקק ולא נראה שעלי, זה גרם לי טיפה להסמיק אבל מחקתי את זה במהירות והמשכתי בדרכי.
( בתמונה למעלה מוריה תתעלמו מזה שהיא בגופיה )
YOU ARE READING
עולמות נפגשים
Romanceעוד לא סיפור רגיל על שני הפכים שנמשכים אחד לשני כי בסיפורים הרגילים לפחות הם באים מאותו עולם , מאותו מסביבה , מאותו אורך חיים . .. הסיפור הזה מספר על שני הפכים גמורים כל אחד בא מעולם מאחר ,אחד בא מהעולם מחילוני הגמור והשניה באה מהעולם הדתיי מה יקרה...
