האהבה שלי

פרק שבע עשרה ~ סיוט ~

• אדוארד •
הייתי מתוסכל כל כך.
העברתי יד בשערי והתיישבתי על המיטה בחבטה.
רציתי להעניש את מי שעשה לה את זה ותרצתי את זה בגלל שאני לא רוצה שהעובדים שלי יתנהגו ככה.
ידעתי כמה רע זה נשמע, ידעתי שהיא נפגעה מכך.
ידעתי שלא הבנו אחד את השנייה אבל לא היה לי איך להגיד לה את זה בצורה אחרת.
מה, להגיד לה שכואב לי לראות שכואב לה?
שאני לא מוכן שאנשים שפוגעים בה יהיו כאן?
קמתי מהמיטה ונכנסתי להתקלח.
המים הקרים שיפרו את הרגשתי.
שהתלבשתי הסתכלתי במראה על חזי המצולק.
גם בגבי וגם בבטני היו אינספור צלקות לבנות ואדומות מהחרבות שחתכו אותי במשך אנשים. וגם ברגליי ובירכי. הייתי כולי פצוע. מצולק. מכוער.
נאנחתי וכיסיתי את גופי בחולצה קצרה כחולה. שמתי מכנסי טרנינג אפורים.
צנחתי ונשכבתי על המיטה.
לקחתי את הבושם של אמא מהשידה ריססתי על המצעים סביבי. התכרבלתי בתוך השמיכות החמימות ועצמתי את עיניי.
נרדמתי במהירות, נושם את ריחה של אימי המנוחה.

"אדוארד".. קולו של אחי עטף אותי מכל הכיוונים "איך אתה מעז לישון בשלווה כשלקחת תואר ששייך לי.."
"רוברט" אמרתי ונעמדתי מולו.
לא ראיתי בבירור את פניו של אחי התאום, פניו הדומות לי כשתי טיפות מים, חוץ מהשיער. וזה שלו יש צלקת בגבה הימנית.
"אל תגיד את שמי" קולו היה ארסי "אין לך זכות"
"לא התכוונתי" המילים בקעו מפי לפני שחשבתי על מה שאני אומר "לא רציתי שנריב"
"נריב?" הוא ירק את המילה "זה הרבה יותר מריב אח קטן. זה גניבה, זאת בגידה"
"רוברט" בבקשה" אמרתי והבטתי בו כשהתקרב אליי.
עכשיו ראיתי את פניו, עיניו היו מלאות שנאה.
"אני מתבייש שאתה אח שלי" אמר.
עיניי שרפו, הפנתי אליו את גבי והתחלתי להתרחק עדיין שומע את המשפט האחרון שאמר..
"גם אמא הייתה מתביישת בך"

באותו רגע התעוררתי כשהמשפט האחרון שלו מהדהד בראשי.
הלטתי את פניי בידיי ושמתי לב שלחיי רטובות.
לא זכרתי מתי התחלתי לבכות.
אבל דבר אחד בטוח, לא בכיתי מאז שאבא הרביץ לי אחרי שרוברט ברח וצרח שזה אשמתי.
לא בכיתי כשאמא נפטרה. לא בכיתי כשקיבלתי מכות, אז למה דווקא בגלל רוברט אני בוכה תמיד? למה אני בוכה בגלל אדם שאני שונא?

"אתה לא שונא אותו" אמרה מרתה כשהגעתי לבקר אותה במרפאה וסיפרתי לה על החלום.
"מרתה, האדם הזה נטש את המשפחה שלי, ופגע בנו. מובן שאני שונא אותו"
היא הוציאה את המחט מזרועי ואמרה "אתה רק נוטה לחשוב את זה. כי יש בך המון זעם כלפיו, ורצון לדעת מדוע הוא עשה זאת."
"הוא עשה את זה כי הוא שרץ" ירקתי את המילים בכעס "את הכרת אותו מרתה. את יודעת טוב מאוד מה היו ההתנהגות שלו בשנים הבוגרות שלו"
היא נאנחה ושמה צמר גפן על איפה שהמחט נקבה את עורי כדי לעצור את הדם "הכרתי אותו אדוארד, הכרתי אותו. ואהבתי אותו. ואני כועסת עליו ומאוכזבת ממנו, אבל אני לא שונאת אותו. לכל אדם יש מניע למעשיו, אני באמת מאמינה בכך"
"את מאמינה שזה בסדר מה שהוא עשה?" שאלתי, לא מאמין.
"זה לא מה שאמרתי" אמרה מרתה בסבלנות והתיישבה מולי על המיטה "אני רק אומרת שאל תמהר לשפוט אותו, הוא אחיך אדוארד. בין אם תרצה בזה ובין אם לא"
נאנחתי.
היא טפחה על ברכי הביטה בי וציקצקה בלשונה "אתה חייב לסדר את השיער שלך" היא אמרה והתרחקה.
"אני אוהב אותו ככה" צעקתי אחריה.
היא הרימה את ידה לאות ששמעה אותי.
חייכתי "תודה מרתה" קראתי אחריה ואז קמתי מהמיטה בקפיצה והלכתי להתארגן לעוד יום