האהבה שלי

פרק חמישים ~ חלום ~

~ איזבל ~

אני ישנה.
התעוררתי כששתי משרתות נכנסו לחדר.
הם היו נראות מבוהלות.
"גברתי את צריכה לבוא איתנו"
"לאן?" שאלתי אבל הם רק משכו אותי מהמיטה ושמו לי נעליי בית בחיפזון.
השעה הייתה אמצע הלילה.
"לאן הולכים?" שאלתי אותו בחשש כשאחזו בידי ומשכו אותי אל מחוץ לבית הענק שלנו.
הן לא ענו. רק החליפו מבטים בניהן.
כשהגענו לחצר ראיתי שם את אבי ואת אמי.
שניהם היו לבושים כו מהודר באמצע הלילה.
"אתן יכולות ללכת עכשיו" אמרה אמא.
המשרתות עזבו את ידי קדו קידה ומיהרו להימלט.
"אמא, אבא, מה קורה כאן?" שאלתי בפחד.
הם לא ענו לי, אבא סימן משהו ואז ראיתי שתי אנשים עם מדים מגיחים מהחשכה.
פתאום שמתי לב לכרכרה הגדולה שבשביל.
השומרים תפסו בידיי.
חיכיתי שאבא יצעק עליהם מה הם נוגעים בבת שלו אבל הם פשוט עמדו שם ולא עשו כלום.
"אל תיגע בי!" צרחתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתם החזקה כשגררו אותי לאורך השביל.
ידיהם החזקות אחזו בי בעוצמה.
הבטתי לאחור אל הורי וראיתי שהם מביאים לשומרים מסמכים והשומרים מושיטים להם מזוודה גדולה.
"ניקולאססס" צרחתי באימה שהבנתי מה קורה
"ניקולאס! לא, תעזבו אותי!"
הצלחתי לשנייה להשתחרר מאזיתם כשאחד מהם בעט בקרסולי והתקפלתי ביבבה על הרצפה.
"אמא" קולי היה שבור והבטתי לאחור כשראיתי אותם מתרחקים.
הכותונת שלי הייתה מלוכלכת בבוץ והקרסול שלי בער.
אחד מהשומרים הרים אותי והספקתי לראות את הסמל של הארמון על הכרכרה לפני שהם השליכו אותי פנימה.
נצמדתי לדופן הכרכרה המלאה בנערות בוכות.
זה סיוט, לא יכול להיות שזה קורה לי.
הבטתי דרך חלון הכרכרה וראיתי את הורי מתרחקים.
"ניקולאס!" צרחתי שוב ובכיתי בהיסטריה כשהכרכרה התחילה לנסוע.
"ניקולאס!" התקפלתי בפראות "ניק!"
"איזבל!"מישהו צעק, קולו מוכר.
עיניי נפקחו. אני בארמון, משרתת, נרדמתי בחדרו של הנסיך.
אדוארד לפת את כתפיי, בהלה על פניו.
"אדוארד" יבבתי ונפלתי לזרועותיו.
הוא הידק אותי אליו ובכיתי לחזהו.
"כואב לי" השתנקתי והסתכלתי על הקרסול היחף שלי.
שום פצע. שום כאב.
זה הרגיש כל כך אמיתי.
אדוארד חפן את פניי בידיו הגדולות וראיתי את הדאגה העמוקה על פניו " את רועדת בבקשה תנשמי"
הדמעות עדיין זלגו על פניי כשהבטתי בעיניו ונזכרתי שוב בחלום, במה שקרה לי, בכל מה שאיבדתי.
נפלתי על חזהו שוב.
בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם.
לא האמנתי שחזרתי לרגע הזה שוב.
"מה קרה?" לחש "חלמת עליהם?"
הנהנתי לחזהו ולפתתי את חליפתו, שואפת את ריחו.
אני עם אדוארד, זה מה שחשוב.
הוא נאנח ונישק את ראשי "אני מחזיק אותך, תבכי כמה שאת רוצה"
הרחקתי את ראשי מחזהו והבטתי בפניו "אני לא רוצה לבכות. אני רוצה אותך"
הוא מצמץ.
נפלתי איתו על המיטה מחבקת אותו.
מצמידה את גופו אליי. מנסה להרגיש משהו יותר חזק מהזכרונות הרעים שלי.
"אני לא רוצה לחלום עליהם, אני רוצה לחלום עלייך.
וחלומות טובים.
אני לא רוצה לבכות בגללם. הם כבר לא חשובים.
אתה היחיד שחשוב לי."
שמעתי אותו שואף אוויר מעל ראשי "זה הדבר הכי חמוד שמישהו אמר לי אי פעם. "
הבטתי בו "מה?"
הוא חייך "שאת רוצה לחלום עליי. זה חמוד כל כך"
הייתי בטוחה שאני מסמיקה וקברתי את ראשי בכתפו החסונה והוא צחק "רק שתדעי שכבר חלמת עליי"
התרחקתי ממנו בחוסר אמון "מה?!"
הוא התהפך על הגב והביט בתקרה כמנסה להיזכר "בואי נראה, זה היה אחרי שקיבלתי את המכתב והלכתי לפגוש את רוברט, באותו לילה הלכתי לחדר שלך, ישנת ו.."
"ראיתי אותי ישנה??" הבטתי בו בחוסר אמון.
הוא חייך חיוך שובב ופנה אליי "כן"
הלטתי את פניי בכפות ידיי "בבקשה תגיד לי שלא נחרתי, רייצ'ל אומרת שאני נחרנית אמיתית"
הוא צחק ומשך אותי אליו "למה את כל כך מתביישת?"
"כי.. ראית אותי במצב הכי פגיע שלי" לחשתי והבטתי בעיניו.
הוא הביט בי במבט עמוק.
"ו.."
בלעתי רוק "וזה מפחיד"
"ממה את מפחדת?"
מצחו היה צמוד למצחי, עיניו מביטות בי בריכוז, ממתינות לתשובה.
"שתראה איך אני נראת כשאני בלי שליטה, שאני ישנה, ושלא תאהב את זה"
הוא הביט בי בשתיקה.
"גם אני מפחדת שלא תאהב את איך שאני נראית" לחשתי "תמיד פחדתי מזה"
"את רוצה שאני אגיד לך מה באמת אני חושב עלייך?"
הנהנתי בחשש.
הוא התיישב ומשך אותי לשבת מולו.
"אני חושבת שאת יפיפיה"
נשמתי נעצרה. מה הוא אמר הרגע?
"את יפיפיה מהממת איזבל. ואני לא מדבר רק על היופי החיצוני שלך, אני מדבר על זה" הוא נגע בעדינות במקום המדויק של ליבי.
"את הלב שלך. הלב הטוב שלך, שלא שופט, שמכיל, ומקבל, שמרפא אותי. על האופי שלך, על החוזק העוצמה והרגישות שיש בך. אני חושב שזה יפיפיה.
כל כולך יפה"
הוא השאיר אותי חסרת מילים.
לא ידעתי מה להגיד.
הוא לקח את ידי בידו "אני יודע שלא היה לך פשוט. אבל אני מבקש, תהיי חזקה, לא בשבילי, בשבילך.
אני לא רוצה שהם יגיעו וזה יוריד אותך.
אני מבין שזה קשה, אבל תהיי גיבורה כמו שהיית עד עכשיו, זוכרת מה אמרתי לך אחרי המקרה עם המשרתת שסתרה לך?"
הנהנתי "תילחמי"
"בדיוק. תראי להם מה הפכת להיות למרות מה שהם עשו לך. זה שאין לך את התואר בת אצולה יותר לא אומר שאת לא אצילית. זה שאין לך שמלות יפות לא אומר שהבגדים הפשוטים שאת לובשת מורידים מהערך והיופי שלך."
נאבקתי בדחף לבכות.
דבריו ריגשו אותי כל כך.
הוא נגע במקומות הכי עמוקים בליבי, בדברים שהיו לי הכי קשים כלפי עצמי.
"אני חייב ללכת להתארגן ולקבל את פניהם"
הנהנתי.
"איזי?" הוא לחש והבטתי בו.
"את תהיי בסדר נכון?"
התקרבתי אליו ונשקתי אותו.
"אני כבר בסדר"
מבטו היה מרוצה והוא משך אותי אליו "אני מבטיח לך. כשהערב הזה יגמר, אנחנו נבלה הרבה זמן ביחד"
הוא הביט בי בלהט ואצבעותיו שוטטו ברפרוף על גופי.
ירכיים, פנים, זרועות.
הוא נשך את שפתו התחתונה, קרץ לי ויצא.
הנחתי יד על ליבי ההולם.
עכשיו הייתה לי עוד סיבה לחכות שהערב הזה יגמר כבר.