האהבה שלי

פרק שישים ושלוש ~ סיוטי לילה ~

• אדוארד •
הבטתי בשביעות רצון במד המשקל.
עליתי כמה קילוגרמים השבוע והשתפרתי מאוד בהגנה עצמית.
"כל הכבוד!" רוברט תפח על שכמי "אתה כמעט עוקף אותי"
צחקתי וירדתי מהמשקל "אני לעולם לא אעקוף אותך"
"רוצה?" הוא הושיט לי בקבוק מים
הודתי לו ושתיתי את כל הבקבוק בכמה לגימות.
התיישבנו אחד ליד השני על הדשא הענק של הארמון.
זה היה הזמן שלנו. אחרי האימונים. רק אז היינו באמת רגועים ומדברים כמו שצריך.
"אז מה? איך הולך איתך ועם ג'וליה?" שאלתי אותו.
הוא משך בכתפיו "ככה"
"מה קרה?" שאלתי "אתה לא אוהב אותה?"
"מה אתה חושב?" רוברט הביט בי בחצי מבט "אני נפגש איתה רק כדי שאבא ירד לי מהגב"
"הוא שוב קשה איתך?" שאלתי בדאגה.
רוברט לא ענה.
השתיקה שלו הבהירה לי הכל.
"אם אמא רק הייתה יודעת על זה..."
"אבל היא לא תדע! אני לא מוכן שנגלה לה!" רוברט אמר בקול נחרץ.
שתקתי .
רוברט סירב בכל תוקף שאמא תדע מאיך שאבא מתנהג אלינו.
הוא אמר שזה ישבור אותה.
ידעתי שהוא צודק אבל היה לי קשה לראות את זה מהצד.
רוב מי שחטף מאבא היה רוברט.
כי הוא היה הבכור, הוא היה היורש. הוא היה צריך להיות מושלם, בדיוק לפי הדרישה של אבא.
רוברט היה בן אדם חזק, ידעתי את זה, אבל תמיד ידעתי שלמרות שהוא מתנהג כאילו הכל בסדר איתו, זה לא באמת ככה.
הוא סבל. מאוד.
הבטתי בו מזווית עיני ואז נשכבתי על הדשא, הנחתי את ראשי על ברכיו ועצמתי עיניים.
"מה אתה עושה?" שאל רוברט באי שביעות רצון.
"נח" אמרתי לו.
הוא לא אמר דבר אבל מידי פעם שמעתי אותו נאנח אנחה עמוקה.
"כמה היא מאושרת" אמר לפתע.
פקחתי את עיניי והבטתי בו, הוא הסתכל על משהו מרוחק.
קמתי מברכיו והסתכלתי על אמא, שישבה בדשא לא רחוק מאיתנו ושוחחה עם אחת המשרתות בחיוך.
"אתה מבין למה אני לא רוצה שהיא תגלה?" שאל רוברט והביט בי.
הנהנתי.
"אני רוצה שהיא תישאר מאושרת. עדיף לה לא לדעת"
שמענו את צחוקה של אמא מרחוק והבטתי בחיוכה.
"זאת גם הסיבה שאני לא רוצה שאתה תדע מה קרה" אמר רוברט לפתע.
הבטתי בו, לפניו התווספה פתאום צלקת מלאה בדם.
הרגשה רעה אחזה בי.
הבטתי לדשא, אמא נעלמה.
החזרתי את מבטי לרוברט "מה קרה?!" צעקתי "מה אתה מסתיר ממני?!"
הוא לא ענה. רק קם על רגליו והתחיל לרוץ לעבר השער.
"רוברט בבקשה!" קראתי בקול שבור "אל תעזוב אותי שוב!"
והוא ברח. נעלם. קמתי לרוץ אחריו ואז ראיתי דמות, שוכבת על הדשא, מגואלת בדם. אמא.
והצעקה שלי פלחה את הלילה.

התרוממתי מהמיטה מתנשף ונוטף זעה. "אדוארד!"
הבטתי סביבי בבעתה ונתקלתי בפרצוף של איזבל, מביטה בי, המומה.
משכתי אותה אלי וחיבקתי אותה בחוזקה.
"אתה רועד כולך" היא אמרה ועטפה אותי בחיבוק חם.
טמנתי את ראשי בכתפה והשתדלתי שלא תשמע שאני בוכה.
הדמעות יצאו מעיני בלי שליטה, רותחות.
הפחד אחז בי והזעזוע, האובדן.
ניסיתי להתרכז בידייה של איזבל שמחבקות אותי אבל לא הצלחתי.
שוב ושוב עלה במוחי פניו המדממות והמצולקות של אחי, שוב ושוב נזכרתי בפרצופה המאושר של אמי שנעלם תוך רגע. הידקתי את החיבוק.
"אני לא יכול.." לחישה קטועה יצאה מפי "אני לא יכול יותר"
איזבל לא אמרה דבר. היא רק חיבקה אותי.
לאט לאט נשימותי נרגעו והדמעות נעצרו.
התרחקתי ממנה לאט ונשכבתי חזרה במיטה.
היא נשכבה לידי והבטנו זו בזו.
"רוברט?" היא שאלה.
הנהנתי והבטתי עמוקות בעיניה.
"זה היה חלום נורא" לחשתי "אבל.. שונה משאר הסיוטים שהיו לי"
"שונה?" היא שאלה בשקט.
התהפכתי על גבי והבטתי בתקרה "זה היה חלום אמיתי. זאת אומרת, סיטואציה שבאמת קרתה. לפני שנה. אני ורוברט ישבנו בדשא של הארמון ודיברנו אחרי אימון. אני זוכר את היום הזה. המשפטים, הכל היה אותו דבר. גם אמא הייתה שם.. ואז.."
איזבל לא דחקה בי. רק חיכתה בשקט שאמשיך תוך כדי שהיא מלטפת בעדינות את כף ידי.
"ואז החלום השתנה. רוברט, היה פצוע והוא דיבר אליי, הזהיר אותי ממשהו, ואז הוא ברח ואמא נעלמה"
החלטתי שאיזבל לא צריכה לדעת את כל הפרטים.
היא התקרבה אליי וחיבקה אותי בשקט.
אחרי שאיזבל נרדמה יצאתי בשקט מהמיטה והלכתי למרפסת, הבטתי אל האופק. רוברט נמצא איפושהו שם.
החלום לא הרפה ממני.
לא היה לי ספק שרוברט מנסה להגיד לי משהו, שיש פה סוד אפל שמסתתר.
אבל מה? מה?
לא הצלחתי לישון שוב באותו לילה.

נו? תודו שמותח🙂
אז מה, יש הימורים מה מסתתר שם?