האהבה שלי

פרק שלושים ושתיים ~ הפחדים של רייצ'ל ~

~איזבל ~
רייצ'ל הייתה בחדר כשהגעתי לישון לבסוף.
"מה החיוך המאושר?" היא שאלה והביטה בי בחשדנות.
חלצתי את נעליי ונשכבתי על המיטה "כלום, איך היה עם מארק?"
היא חייכה בחולמניות "מושלם"
"נו בחייך! תני עוד פרטים!" אמרתי בעודי מתהפכת על הצד ומביטה בה בעיניין.
"חיכיתי לו בשער, את יודעת שהחיילים חזרו לארמון וזה..הוא ישר רץ אליי וחיבק אותי."
היא מחתה דמעות של אושר ואמרה "הוא גם הביא לי את זה"
הבטתי בידה ועל אצבעה נחה טבעת עדינה ופשוטה להפליא.
"רייצ'ל היא יפייפיה!" קראתי וקמתי מהר לחבק אותה. היא צחקה ומשכה באפה בשקט.
הרפתי ממנה והבטתי בפניה. "הוא..את יודעת, הציע לך?"
היא הינהנה אבל מבטה נעשה נוגה לפתע והדמעות המשיכו לזלוג על פניה.
"אז מה העניין?" שאלתי ברוך.
"אני.. זה מרגיש לי מוקדם מידי.." היא אמרה. מה שלא לגמרי הבנתי כי אני יודעת כמה היא הרגישה בטוחה בקשר שלהם, כמה היא חיכתה שהוא יחזור..
"רייצ'ל אתם מכירים כבר כמעט שנה.. כל כך חיכית שהוא יחזור מהשמירה על הגבול, יחזור לארמון, אלייך, מה רע בזה שתיהיו ביחד לתמיד?"
היא נאנחה עמוקות ומחתה את דמעותיה. היה שתיקה של כמה שניות ונראה שהיא שוקלת את דבריה.
וזאת רייצ'ל, היא בחיים לא שוקלת את מה שיש לה להגיד
"מה את לא מספרת לי רייצ'?"
היא הביטה בי ואז קרסה לזרועותי ומיררה בבכי.
"רייצ'ל!" חיבקתי אותה בחוזקה "היי אני כאן הכל בסדר.."
הרגשתי את הדופק המהיר שלה והיא הייתה מכווצת בין ידי, כאילו.. כאילו היא מפחדת.
"זה פשוט.. זה פשוט לא אפשרי!.." היא ייבבה "אי אפשר לאהוב כאן, בארמון הזה.
אני כבולה לעבודה שלי לנצח, והוא לא. זה אומר שאם נתחתן הוא יבלה את שארית חייו בכלא הזה, שומר על המלך וממלא את חובותיו, ומה עם לטייל? ולהקים בית? ומשפחה? איך אני יכולה להוליד ילדים במקום שעשה לי רק רע?! ואז הם יחיו ויגדלו לתוך המציאות הזאת ויהיו חייבים לארמון על זה שגידל אותם! איך אוכל להביא ילדים בידיעה שהבאתי אותם לחיים אומללים? שאני גזרתי את זה עליהם!"
היא מיררה בבכי וכל מה שיכולתי לעשות זה לחבק אותה חזק ולהתאמץ לא לבכות גם.
היא צדקה, בהכל, ולא היה לי מה לומר על זה.
זה ידוע שילדים של משרתות בסוף יגדלו להיות שומרים או משרתים גם, הארמון יהיה הבית שלהם לתמיד.
"אני בטוחה שמארק יודע את זה, יודע את כל זה. והוא לעולם לא יאיץ בך רייצ', כשהזמן יגיע, ותרצו ילדים אז הוא יתמוך בך, האהבה שלכם חזקה יותר מזה! אני בטוחה!"
היא התנתקה ממני וטילטלה את ראשה בפראות "אני לא יכולה לגזור על הבן אדם שאני אוהבת ועל הילדים שלו עונש כזה"
"זה לא את!" אמרתי ואחזתי בכתפה בחוזקה "זה בחירה גם שלו, ותאמיני לי שתכאיבי לו הרבה יותר אם תפרדי ממנו, את האהבה של חייו, הוא הציע לך וידע מה עומד לקרות, את שווה את זה לגמרי רייצ'ל, תתני לעצמך טוב. קצת טוב."
מחיתי את דמעותיה מעיניה ובדיוק אז נשמעה דפיקה קטנה בדלת.
פתחתי אותה בהיסוס ומשרתת מבוגרת שלא הכרתי הציצה בדאגה "אתם ראיתן אולי את מארקו? הוא שוב נעלם.. אמא שלו כבר חולה מדאגה"
הנדתי בראשי בעצב והיא פנתה ללכת.
יבבותיה של רייצ'ל חזרו ובאיזשהו שלב גם אני התחלתי לבכות.
לא הצלחתי לנחם אותה, לא כשאני חושבת ככה גם.
אהבה בין כותלי הארמון זה מסובך, ועכשיו התחלתי להבין עד כמה.