פרק תשע עשרה ~ שהכל יגמר ~

501 27 1
                                    

~ איזבל ~
"היום הוא מגיע!" רייצ'ל זימרה והסתובבנו הלוך ושוב בחדר הקטן שלנו.
"את מוכנה להפסיק ללכת? את עושה לי כאב ראש" צחקתי.
היא חייכה והתיישבה מולי "בא לי כבר לנשק אותו"
זרקתי עליה כרית "תפסיקי"
היא ציחקקה ונשכבה על המיטה שלה והביטה בתקרה בחולמניות.
קינאתי בה באיזשהו מובן, שמחתי בשבילה כל כך, אבל קינאתי קצת.
מעולם לא הייתה לי אהבה, כלומר הייתי מאוהבת בכמה גברים בעיקר חברים של ניקולאס או משהו בסגנון אבל אף אחד מעולם לא התחיל איתי. מעולם לא אהבו אותי.
"מה את חושבת שאני אלבש?" שאלה רייצ'ל והרימה שתי שמלות מהמיטה.
שחורה ועוד אחת בצבע בז'.
"שימי את השחורה. עם סינר לבן. זה יפה יותר מהבז'"
היא הינהנה והתלבשה.
נאנחתי "אני צריכה ללכת למטבח, לתורנות. נפגש אחר כך? אני רוצה לבדוק שאת מאורגנת כמו שצריך"
היא ציחקקה "טוב"
נעלתי נעליים ואז היא שאלה "תגידי, מה קרה עם ג'רמי?"
"אה.." נזכרתי בזה "הוא התעצבן על משהו. אני לא יודעת מה קרה לו. משהו על זה שאני מעבידה את עצמי יותר מידי"
"את באמת עושה את זה"
"כן אבל רייצ'ל את יודעת שזה כי אני חייבת" הדגשתי "הוא כעס עליי כאילו אני יכולה לעשות משהו עם זה"
"טוב..אולי הוא פשוט דואג לך"
"להתעצבן עליי זאת לא הדרך"
רייצ'ל קמה בקפיצה מהמיטה וניגשה אליי "לדעתי, הוא מרגיש אלייך משהו"
"מה? איזה שטויות"
היא הביטה בי בחיוך רב משמעות "רייצ' הוא גדול ממנו בעשר שנים.."
"לאהבה אין גיל" היא זמרה וצנחה על המיטה
"את נראית שיכורה" אמרתי ופניתי לצאת
"ביי מותק" קראה אחריי
"רייצ'ל. את לא הולכת לפגוש את מארק בלי שאני מוודאת שאת נראית טוב, זה ברור לך?"
היא הינהנה וצחקה. נופפתי לה לשלום והלכתי למטבח.
נתקלתי באדם כשנכנסתי.
"הו סליחה" מילמלתי אבל אז כשהרמתי את מבטי ראיתי שזה ג'רמי.
"היי" פניי אורו כשראיתי אותו "מה שלומך?"
"מעולה" הוא אמר בקור וחלף על פניי.
"רגע ג'ר" קראתי אחריו "אל תגיד לי שאתה עוד כועס על אתמול"
הוא לא ענה ויצא מהמטבח.
התנשפתי בתסכול ויצאתי אחריו.
רצתי ותפסתי בידו "תסביר לי מה קרה"
הוא ניער את ידי והסתובב אליי בכעס "תגידי מה את רוצה ממני? את לא חושבת שפגעת בי מספיק?"
"מה?" לא הבנתי מה הוא רוצה ונרתעתי, פגועה ומבולבלת
הוא התנשף בתסכול ואז הטיח בי "רק תשמרי מרחק ממני", הולך.
צפיתי בגבו שהתרחק.
טעם מר עלה בפי.
נכנסתי למטבח כאילו כלום למרות שנעשה לי חם מרוב זעם.
"מה קורה קטנטונת?" שאל רוברט כשהתיישבתי לידו והנחתי את ראשי על כתפו.
בהיתי בידיים שלו שקילפו את תפוחי האדמה במיומנות.
"קרה לך שאדם קרוב אלייך התנהג אלייך מוזר ואתה לא יודע למה?"
הוא נאנח "ג'רמי?"
"איך אתה יודע?" התרחקתי ממנו והבטתי בו בהפתעה.
הוא הניד בראשו "תחושת בטן"
"הוא אמר לך משהו?"
"לא. אני פשוט שם לב לדברים"
"אני לא מבינה מה קורה לו" אמרתי והתהלכתי בזעם "הוא נהיה בן אדם אחר"
"אני מציע להניח לו לנפשו כרגע. יעבור לו"
"אתה חושב?" שאלתי והבטתי בו בדאגה.
הוא הינהן וקם "בינתיים תעשי משהו יותר מועיל מללכת הלוך ושוב" אמר והושיט לי את הקולפן.
חייכתי ולקחתי את הקולפן מידו.
התחלתי לקלף את שאר תפוחי האדמה שנותרו ומחשבותי נדדו לרייצ'ל.
חיכיתי כבר לסיים את המשמרת ולעזור לה להתארגן.
התרגשתי בשבילה כל כך.
מרוב שהרהרתי במחשבות עליה עשיתי תנועה לא נכונה עם הקולפן ונחתכתי באצבע.
"אוי" אמרתי ורצתי במהירות לכיור.
שטפתי את ידי תחת זרם מים ואז עצרתי את הדם במגבת.
לפתע הבחנתי במשהו, זאת כבר פעם שנייה השבוע שאני נחתכת.
אני אדישה לזה ולא כואב לי.
המגבת נשמטה מידי, כשהבנתי שג'רמי צדק,
כבר בקושי אכפת לי מהגוף שלי, מעצמי.
לא אכפת לי שכואב לי, שאני רעבה, שרע לגוף שלי.
ידעתי שאני במצב נפשי נוראי, המשפחה שלי נטשה אותי, מעבידים אותי, זה ריסק אותי.
אבל עכשיו הבנתי כמה לא היה אכפת לי כבר מה יקרה עם עצמי, כל מה שרציתי זה שזה יגמר.
והזדעזעתי כשהבנתי שלא אכפת לי אם אמות.
לא רק שלא אכפת לי, אני רוצה למות.

האהבה שלי Where stories live. Discover now