האהבה שלי

פרק שבעים ושמונה ~ להציל את איזבל ~

•אדוארד•
המלחמה נגמרה.
ניצחנו.
דהרתי עם רוברט לארמון.
מאחורינו ומלפנינו קומץ שומרים.
הרגשתי חלול.
ניסיתי להדחיק את מה שקרה אבל הסוס שסחב את הגופה לפנינו לא נתן לי לשכוח מזה.
למה? למה זה קרה?
עצמתי את עיניי. עוצר את הדמעות ונותן לזכרון להציף אותי
......חצי שעה קודם לכן.......

קולות הירי היו בלתי נסבלים.
הצלחתי להפיל כבר שישה אויבים ולא העזתי להוריד את העיניים מרוברט שנלחם קצת לפניי.
השומרים חיפו עלינו.
אבא היה מאחורי נלחם גם הוא.
ואז הכל קרה כמו בהילוך איטי.
שמעתי צרור יריות.
ואז צרחה. זיהיתי מיד את קולו של אבא.
הסתובבתי אחורה וראיתי אותו נופל על הרצפה.
כתם אדום מתפשט על חזהו.
"לא" לחישה מבוהלת נפלטה מפי.
שלושה יריות נשמעו.
אני רוברט ואחד השומרים ירינו על המורד שירה על אבא.
ואז האקדח נשמט מידי ומיהרתי אליו.
כדורים שורקים מעל ראשי אבל לא היה לי אכפת.
"אל תמות" התחננתי וכרעתי לידו.
הורדתי במהירות את החולצה לוחץ בעזרתה על הפצע מנסה לעצור את שטף הדם שמפעפע מחזהו.
"אדוארד" קולו היה כלחישה צרודה.
דם זלג מזווית פיו.
"קח את זה" הוא הוציא משהו מכיס החולצה שלו.
מפתח.
לקחתי אותו בידיים רועדות.
"אני מצטער" מילמל בקושי והשתעל.
ידי אחזה בידו.
עיניי פגשו את עיניי.
האיש ששנאתי ואהבתי בו זמנית הביט בי במבט מתחרט.
"אל תלך אבא" התחננתי.
אבל הוא לא ענה.
עיניו התגלגלו בחוריהן.
ידו הרפתה מידי ונשמטה על האדמה
"לאאאאא" זעקת השבר של רוברט הבהירה לי שזה אמיתי.
אבא מת....

הגענו לארמון שבורים.
ירדתי מהסוס בקיפאון.
רוברט ירד גם הוא והתקרב אליי.
הבטנו השומרים שנושאים את גופתו של אבא הרחק מכאן.
הורנו להם לקבור אותו ליד אמא.
זה הדבר הנכון.
ידענו שהיא הייתה רוצה את זה.
"הוד מלכותך!" שומר מיהר אל רוברט והשתחווה "אחת האחיות קוראת לך בדחיפות. וגם לנסיך"
"תלך?" שאלתי את רוברט "אני צריך למצוא את איזבל קודם"
רוברט הינהן.
המפתח שאבא נתן לי היה עדיין בידי.
לא הייתי מסוגל לחשוב על זה עכשיו.
דחפתי אותו לכיס המכנסיים שלי מאחר שלא היתה לי חולצה כי הורדתי אותה בשביל לעצור את הדם שלו..
הדחקתי את הזכרון .
פניתי קודם לחדרי, הייתי בטוח שהיא תהיה שם.
אבל היא לא הייתה.
חיפשתי אותה במטבח, אבל גם שם היא לא הייתה.
בדאגה הלכתי לחדרי המשרתים ונכנסתי לחדרה.
החדר היה מסודר אבל משהו עורר את חשדי.
לא היה לו את הריח שלה.
כאילו היא לא הייתה בו הרבה זמן.
פניתי לצאת ממגורי המשרתים ולחפש את ניקולאס כשהבחנתי ברוברט מתקרב אליי בריצה.
"מה קרה?" שאלתי למראה מבטו הנסער.
"איזבל!"
"מה איתה?" נדרכתי.
"מרתה נפצעה אד. אחד השומרים ירה בה כי היא ראתה אותו גורר את איזבל לכלא."
ליבי הפסיק לפעום.
"לא" מילמלתי "היא עדיין שם???"
"היא אמרה שאבא הורה להם לעשות את זה" אמר רוברט בצער "והיא והאחיות לא הצליחו להתקרב לשם.
ורוב השומרים יצאו לקרב אז היא לא מצאה מישהו שיעזור לה אז.."
לא נתתי לו לסיים את משפטו ופניתי לרוץ.
"לאן אתה הולך?!" צעק רוברט.
"להציל אותה!" צעקתי ורצתי במהירות לכלא.

כותבת עכשיו את הפרק הבא🫶