פרק שישים וחמש ~ הבגידה של המלך ~

400 24 6
                                    

•אדוארד•
"מצאנו את רוברט" הכריז ג'ון והתפרץ לחדרי.
הייתי עטוף בחלוק ובדיוק סיימתי לעשות מקלחת של בוקר כשהוא נכנס בסערה.
נדרכתי מיד "איפה?"
"באיזה פאב בעיר. כמו שאמרת, הוא לא התרחק"
"דון פוקר הזה שיקר. ידעתי" סיננתי בעצבים. "חכה כאן אני מתלבש ואז נצא"
ג'ון הנהן ואני ניגשתי במהירות להתלבש.
לבשתי מכנסיים שחורים וקפוצ'ון שחור ויצאנו מהארמון.
למרבה המזל אבא נסע אתמול לבקר את הממלכה השכנה והיה לנו יומיים של שקט.
"איך מצאתם אותו?" שאלתי את רוברט בזמן שרכבנו לפאב. "אתמול חיפשנו שעות"
הוא הניד בראשו "משהו לא הסתדר לי אז חזרתי לאותו אזור, והוא היה שם. תיצפתנו עליו במשך שעות, הוא שתה באיזה פאב ואז הלך לבקתה קטנה שיש בסמוך."
"איך נדע שהוא עדיין שם?"
"יש שתי שומרים שמתצפתים עליו"
"אנחנו יכולים לסמוך עליהם?" שאלתי.
"כן, הם משלנו"
רכבנו במשך שעה עד שהגענו לפאב וקשרנו את הסוסים בסמוך. התצפיתנים עמדו שם וחיכו לנו.
"טוב. הוא בתוך הבקתה" אמר אחד מהם. "הוד מעלתך, תיכנס לדבר איתו ואנחנו נתפזר מסביב לבקתה למקרה שינסה לברוח"
הנהנתי.
הם הלכו והתפזרו בכל מיני נקודות מסביב לבקתה לג'ון התקרב אליי ולחץ את כתפי "תהיה קשוח, רק כך תוציא את זה ממנו"
הינהנתי שוב.
ג'ון הלך גם לאגף את הבקתה ואני צעדתי לדלת נשמתי נשימה עמוקה ודפקתי שתי דפיקות.
הדלת נפתחה ופרצופו של רוברט נראה בכניסה.
מיד שראה שזה אני הוא בא לסגור את הדלת אבל הנחתי במהירות את הרגל שלי בין הדלת למשקוף ומנעצי ממנו לסגור אותה.
"לעזאזל" הוא פלט ונכנסתי. סרקתי במהירות את הבקתה. חדר אחד גדול עם מיטה מטבחון קטן ומשהו שנראה כמו שרותים.
ריח של דורדוראנט עמד באוויר.
"מה אתה רוצה?" הוא שאל.
"תשובות" אמרתי בפשטות.
"לא תקבל" אמר רוברט.
תהיה קשוח. מילותיו של ג'ון הדהדו במוחי.
אבל במקום להיות קשוח משהו בי אמר לי פשוט להראות לו.. את עצמי.
נזכרתי במשפט שהוא אמר לי אז, כשברח,
"אני לא יכול לספר לך... כי אבא יהרוג אותך.. ואותי"
בהחלטה של רגע הורדתי את הקופצ'ון.
"זוכר שאמרת לי שאבא יהרוג אותי אם תספר לי? הוא כבר הורג אותי רוברט" אמרתי והורדתי את החולצה.
פרצופו של רוברט החוויר מזעזוע בשעה שהביט בשרידים מהמתקפה הקודמת של אבא, מעט שטפי הדם שנשארו ובצלקות הרבות מספור.
"הוא הבטיח לי שלא ירביץ לך" לחש רוברט וכשל לאחור.
"הבטיח לך? על מה אתה מדבר?" שאלתי דרוך.
רוברט הניד בראשו בחלחלה "לא הייתי צריך להגיד את זה"
"אם אבא איים עלייך תספר לי! גם ככה הוא מרביץ לי, כבר לא אכפת לי אני רק רוצה לדעת מה אתה מסתיר!"
רוברט לא ענה. המבט המזועזע נשאר על פניו.
"יודע מה? נמאס לי! אני מקריב כל כך הרבה, לא מפסיק לחפש אותך ולהבין מה קרה למרות שאיימת על איזבל, ברחת מהארמון, איימת עליי, הרגת את הסוסה שלי, פצעת אותי וחיללת את הקבר של אמא!"
לבשתי את הבגדים במהירות. ופניתי ללכת כשלפתע רוברט התחיל לדבר.
"היום שהרגתי את הסוסה שלך זה היום שאני הכי מתחרט עליו.
לא הייתי צריך לעשות את זה. לא הייתי צריך לפגוע בך
ובטח, בטח שלא למרוח דם על הקבר של אמא"
הסתובבתי אליו נדהם מלשמוע צער בקולו.
רגש שלא שמעתי אצלו כל כך הרבה זמן.
"איבדתי את זה. אחרי כל מה שקרה, רציתי נקמה"
"מה קרה רוברט?" שאלתי בשקט. היה שקט. ואז..
"אתה חושב שאבא אהב את אמא?" שאל לפתע.
"כן" אמרתי מיד. ואז נזכרתי בדבריה של איזבל. ובזה שראיתי אותו עם אחת הנשים במערכת החדרים.
"אז הוא לא אהב אותה. למעשה הוא בגד בה"
"מה?!" זעקתי.
רוברט לא הביט בפניי כשדיבר.
"ביום שאמא מתה הייתי הרוס.
אתה ברחת לספריה להתחבא מכל מה שקרה, אני לא מאשים אותך אבל הרגשתי לבד.
אז הלכתי לחדרו של אבא.
הייתי ילד שברגע התייתם מאמו, כל מה שרציתי זה לחבק את אבא, חיפשתי נחמה.
אני זוכר שעליתי במדרגות, וניגשתי לחדר של המלך.
הדלת הייתה סגורה, מרוב שהייתי עצוב אפילו לא חשבתי לדפוק.
כשפתחתי את הדלת ראיתי... ראיתי"
רוברט השתתק ואיגרף את כפות ידיו.
ואז הוא הטיח את הפצצה "אבא שכב שם עם אשה אחרת. בלילה שאמא מתה"
החדר הסתחרר סביבי.
"מה אמרת הרגע?" לחשתי והרגשתי שאני עומד להקיא.
"לא רציתי שתדע את זה" רוברט הסיט בי בפעם הראשונה וראיתי תחינה בעיניו "לא רציתי שתדע את זה אדוארד!"
בלעתי רוק "ידעתי שיש לו נשים אחרות, אבל לא חשבתי שהוא בגד באמא ככה, שנייה אחרי שקברנו אותה" אמרתי
רוברט הניד בראשו, "הוא עשה את זה גם לפני. לאורך כל שנות הנישואים שלהם הוא בגד בה. כל הזמן."
כשלתי לאחור והתיישבתי על המיטה.
"כשפתחתי את הדלת הייתי מזועזע כל כך שלקח לי כמה שניות להבין את מה ראיתי ושאני צריך לברוח. אבל כבר היה מאוחר מידי, אבא ראה אותי.
אני זוכר שברחתי.
והוא יצא אחריי.
עם חלוק, כאילו זה יכול להסתיר את הפשע שהוא עשה.
ברחתי לחדר של אמא.
הוא מצא אותי שם.
התעמתתי איתו. כבר לא היה לי אכפת. את כל הכעס שצברתי עליו לכל אורך השנים שהתעלל בי ועל שבגד ככה באמא. הוצאתי עליו. קיללתי אותו.
והוא, הוא רק צחק."
"רוברט" לחשתי בקול שבור כשראיתי את העצב בפניו.
"ואז הוא אמר לי שהוא מבטל את הירושה שלי למלך.
הוא אמר לי לא לספר לאף אחד את מה שראיתי ולברוח רחוק, או שהוא יפגע בך" את סוף המשפט הוא אמר בלחש. ואני רק הבטתי בו המום.
"סירבתי לו, אמרתי לו שאני לא מוכן לברוח ולהשאיר אותך כאן ואז הוא לקח סכין וחתך לי את הפנים.
כדי להראות לי שזה מה שהוא יעשה לך אם לא אלך.
הוא הבטיח לי שאם אלך הוא לא יפגע בך. "
"רוברט" לחשתי וטעם מר עלה בגרוני.
הצלקת בפניו הייתה ברורה מתמיד.
צלקת שאבא שלנו גרם לו.
"לא הייתה לי ברירה.
ברחתי בלילה שאמא מתה כדי להציל אותך.
לא יכולתי אפילו לספר לך כי פחדתי שהוא יפגע בך.
אני מצטער על המכתב, מצטער על זה שקשרתי אותך ליד הקבר. מצטער על האיומים. רציתי שאבא ידע שזה מה שקרה ויבין שאני לא שותק יותר, רציתי נקמה ורק פגעתי בך עוד יותר"
הנדתי בראשי "הצלת אותי רוברט. ברחת, ויתרת על הכל כדי שאבא לא יפגע בי, איך אני יכול לכעוס עלייך?"
התקדמתי אליו וחיבקתי אותו בחוזקה "אני לא מאמין שעברת את זה לבד"
לשנייה הוא נשאר קפוא ואז זרועותיו חיבקו אותי "אני מצטער" לחש בקול חנוק. "אני מצטער"
"איך לך על מה" לחשתי גם "הכל בסדר"
לא, הכל לא היה בסדר.
הרגשתי שהעולם מתמוטט לי מתחת לרגליים.
אבל הוא אח שלי, שעכשיו הבנתי אחרי שנה למה הוא עזב, ולא התכוונתי לתת לו לברוח ממני שוב.
הידקתי את החיבוק ברוברט וניסיתי לחשוב מה לעזאזל אפשר לעשות.
דבר אחד היה לי ברור, אני לא עוזב אותו יותר.

האהבה שלי Where stories live. Discover now