פרק חמישים ותשע ~ התרופה שלי ~

385 20 2
                                    

•אדוארד •
הייתי שקוע בערפול של כאב וייאוש.
בקושי הצלחתי להגיע לחדרי בגלל הכאבים ובגלל שלא הצלחתי לדרוך על רגלי הימנית.
קיוויתי שהיא לא נשברה מהבעיטות שלו.
הנחתי לו להרביץ לי במשך דקות שהרגישו כמו נצח.
ראיתי התערפלה מהכאב וניסיתי להגיע שוב לארון העזרה ראשונה.
נעמדתי בכאב ושלחתי את ידי לארון.
פתחתי אותו ומשכתי את הקופסא עם התקופות.
היד שלי לא הייתה חזקה מספיק והקופסא החליקה מאחיזתי ונפלה ברעש על הרצפה.
התרופות התפזרו לכל עבר.
קיללתי בשקט וצנחתי על הרצפה.
לא היה לי כוח כבר.
נשענתי על הארון מגבות ובהיתי ברצפה המלאה בלאגן ותרופות.
אנחה נפלטה מפי.
כל הגוף שלי הרגיש מרוסק ופצוע.
אפילו לא היה לי כוח להוריד את הבגדים לבדוק את חומרות הפצעים.
ניסיתי להזיז את הרגל הימנית.
הצלחתי אבל הרגשתי כאילו העצמות שלי עולות באש.
פלטתי אוויר מראותיי ונשמתי.
התלבטתי אם לקרוא לשומר שיקרא למרתה.
לא. אני יכול להסתדר לבד.
נשכתי את שפתיי, התעלמתי מהכאב ונעמדתי שוב כדי למלא כוס מים. הכיור.
קפצתי על רגל אחת, התכופפתי והרמתי מהרצפה את הכדורים.
הוצאתי כדור ובעלתי.
ואז התיישבתי שוב על הרצפה.
ידעתי שיקח זמן עד שהכדור ישפיע אבל לא היה לי אכפת.
שקלתי את מצבי, הייתי פצוע, ויתרתי לאבא שוב, הוא יודע עלי ועל איזבל אבל הניח לזה לעת עתה זה אומר שאני חייב להיות זהיר פי מאתיים, ורוברט, אני חייב לפגוש אותו.
נאנחתי שוב.
בחיים אבא לא הרביץ לי ככה, ולעזאזל, פחדתי ממנו עד מוות. פחדתי להתנגד לו.
שמעתי את הדלת נפתחת.
חיכיתי דרוך לשמוע מי זה אבל היה שקט.
נעמדתי בקושי, לקחתי מהר את המטאטא שהיה שעון על הקיר וכיוונתי אותו אל הדלת, מוכן לתקוף.
שקט, צעדים. ואז מישהו פתח את דלת השרותים.
הרמתי את המטאטא והנפתי אותו מוכן לתקוף.
הדלת נפתחה עד הסוף וצעקת בהלה נפלטה מפיה של איזבל כשעמדתי להנחית את המטטא עליה ובשנייה האחרונה הזזתי את היד הציגה והוא פגע בקיר.
נשימה רועדת נפלטה מפי.
הייתי בטוח שזה אבא."סליחה איזי" לחשתי.
הכאב ברגלי התגבר והחלקתי לרצפה.
היא מיהרה אליי ועזרה לי להתיישב.
"הו אדוארד" היא אמרה ועיניה סקרו אותי.
פניי היו פצועות. פנס בעין ושפה פצועה.
לא רציתי לדמיין איך הגוף שלי נראה.
זעם פראי חצה את פניה "הוא עשה לך את זה?"
הינהתי והסטתי את מבטי.
היא נישקה בעדינות את מצחי והביטה בעיניי "אפשר לטפל בך?"
תן לה אדוארד. תן לה כמו שהיא נתנה לך לעזור לה.
הנהנתי.
היא הביטה בי וליטפה בעדינות את לחיי.
"הוא הרביץ לך בכל הגוף?"
הנהנתי שוב. משום מה לא הצלחתי לדבר.
"הוא יודע עלינו" היא לא שאלה.
היא הבינה.
בלעתי רוק והסטתי את מבטי.
למה אני מסכן את האישה הזאת? למה אני לא יכול פשוט להיות איתה בזוגיות בלי שירביצו לי בגלל זה ואני אפחד עליה.
"אדוארד" קולה היה רך והבטתי בעיניה.
היא הביטה בי וחייכה חיוך עצוב "הכל בסדר"
"למה את אומרת את זה כשזה לא נכון?" שאלתי וקולי היה צרוד.
"כי אני רואה שאתה חושב שאתה לא בסדר."
לא עניתי לה.
היא נשמה נשימה עמוקה והניחה את ידיה על חזי "בפעם שניסיתי לעשות את זה, זה לא נגמור טוב.
אז עכשיו אני שואלת, אפשר להוריד את החולצה ולטפל בך?"
לא היה טינה בקולה, רק כנות.
הבטנו אחד בשני.
רציתי להגיד לה לא.
אבל ידעתי שלא אוכל להימלט מזה לנצח.
"את יכולה"
למרות שהייתי פצוע ולא היה שום דבר רומנטי בסיטואציה הזאת הרגשתי במתח ובלהט בינינו.
היא הזיזה את ידיה ופתחה את הכפתור הראשון בחולצתי.
ואז את השני, והשלישי.
עיניי לא זזו מפניה.
התכוננתי לראות מבט של דחיה.
היא פתחה את הכפתור האחרון.
ואז עזרה לי לפשוט את החולצה.
היא הביטה לרגע בחזי, פניה לא הסגירו דבר.
ואז היא קמה ושמעתי אותה פותחת את המים בכיור.
השפלתי מבט לחזי.
שטפי דם התווספו לצלקות הרבות מספור.
נאנחתי והשענתי את ראשי על הקיר.
איזבל התיישבה מולי "זה יהיה קר אבל ירגיע את הכאב.
בהתחלה עדיף לקרר את האזור אבל אחרי כמה זמן אני אעשה לך אמבטיה עם מים חמים. זה יעזור"
הבטתי בה כשהניחה את המגבת בעדינות על בטני.
"איזי.." לחשתי "זה לא דוחה אותך?"
"זה כן." היא אמרה ועצרתי את נשימתי.
"זה דוחה אותי שאבא שלך עשה לך את זה"
היא הזיזה את המגבת לחבורה אחרת ומעיניה ירדה דמעה.
היא ניגבה אותה בחוסר סבלנות.
גיליתי שגם מעיני יורדות דמעות.
יש לה השפעה קשה על הלב שלי.
היא משכה באפה "תגיד לי אם אני מכאיבה לך"
ידיה האחת אחזה בידי בעדינות והשנייה העבירה את המגבת ממכה אחת לאחרת.
"את לעולם לא תכאיבי לי" לחשתי "את התרופה שלי איזי."
היא חייכה.
הנחתי את ידי בעדינות על לחיה והיא סוף סוף הרימה אליי את מבטה.
ראיתי את העצב בפניה.
סוף סוף הבנתי שאם כבר יהיה רגש שהמראה של הצלקות שלי יעורר בה זה עצב עליי, לא דחיה.
לעזאזל, הייתי חייב כבר לומר לה את זה.
אז אמרתי
"אני אוהב אותך איזבל"
לרגע עצרתי את נשימתי, חיכיתי שתגיב.
הדמעות המשיכו לזלוג מעיניה בשקט אבל היא חייכה חיוך ענק "אני אוהבת אותך יותר"
"אין יותר" לחשתי בהקלה ונישקתי אותה.

האהבה שלי Where stories live. Discover now