האהבה שלי

פרק שלוש עשרה ~ תילחמי ~

•אדוארד•
היא שאלה.
שאלה את השאלה שמעסיקה אותי ימים, בערך מהרגע שפגשתי אותה.
מי היא, למה היא גורמת לי להרגיש ככה, למה אני עושה מעשים שלא חשבתי שיצאו ממני בחיים, למה?
למה אני דואג לה.
ומה עונים על שאלה כזאת כשאני אפילו לא יודע את התשובה.
שתקתי ורק הבטתי בה.
היא שברה את הדממה ולחשה "בבקשה, אני לא ראויה ליחס הזה"
כאן כבר לא יכולתי לשתוק "למה את אומרת דבר כזה שאת לא ראויה למעמד הזה?"
"הוד מעלתך.."
"לא!" קטעתי אותה "לא הוד מעלתך. איתך אני אדוארד"
פיה נפער טיפה בתדהמה
בחיי כמה שטויות יוצאות לי היום מהפה.
"אני לא יכולה" מילמלה.
"מה את לא יכולה? לקרוא לי בשמי? אז למה זה בסדר שאת שותקת על מה שמגיע לך, לא מגיע לך שייתיחסו אלייך כמו סמרטוט איזבל"
אמרתי את הדברים בטון נסער ורם אבל כשאמרתי את שמה קולי נשבר טיפה.
אם היא רק הייתה מבינה מה זה עשה לי לראות אותה שוכבת במיטה הקטנה הזאת עם כל הצינורות.
להבין שהארמון הזיק לה, והיא בסך הכל בת עשרים ממה שזכרתי.
ולעזאזל היא בת אצולה!
וגם אותי זה משגע שאכפת לי ממנה, ועכשיו הבנתי גם כמה אכפת לי ממנה.
"אני..אני לא כל כך יודעת איך להתייחס לזה כרגע" אמרה וקמה.
קמתי גם אני "מה קשה לך?"
היא מילמלה "קודם ג'רמי ועכשיו זה"
"מה?" שאלתי
"לא משנה" היא אמרה והיישירה מבטה אל עיניי.
הופתעתי כשראיתי שם זעם "אני אודה לך אם תניח לי הוד מעלתך"
חשקתי את לסתי והעברתי יד בשיער.
היא בכלל יודעת כמה סיכון לקחתי בזה שבגלל דיברתי איתה על זה?
"שבי"
רגשות סותרים נבטו מפניה.
ידעתי שהיא רוצה להגיד לא, וזה בדיוק מה שרציתי להוביל אליו.
היא התקרבה לכיסא להתיישב ואז התקרבתי ואחזתי בידה.
היא קפאה והביטה בי בבהלה.
קדימה, תהדפי אותי, חשבתי.
היא לא עשתה דבר חוץ מלהביט בי בפחד.
הבנתי כמה היא חסרת אונים ולא עומדת על שלה.
הייתי צריך לשים לזה סוף.
הדפתי אותה לאחור ונעמדתי צמוד אליה, ידיי מרתקות אותה לקיר.
בעינה הבזיק פחד אבל היא עדיין לא עשתה כלום.
רק נשכה את שפתייה. הרגשתי אותה רועדת.
היא פחדה כל כך, אבל לא התנגדה לי.
ולרגע קט רציתי להישאר ככה קרוב אלייה, זה היה מרגיע בצורה מוזרה. אבל הפחד בעיניה החזיר אותי למציאות ונזכרתי בתוכנית שלי.
הרפתי ממנה והיא התנשמה כשהתרחקתי.
"מה אתה עושה?" מילמלה
"סליחה?" שאלתי כאילו לא שמעתי אותה והתקרבתי אליה עוד יותר עד שיכולתי לראות כל סנטימטר בפניה.
"כלום" לחשה והשפילה את מבטה.
הייתי צריך להעלות הילוך וחכחתי בדעתי מה לעשות.
בהחלטה של רגע ניגשתי אל קיר הנשק ולקחתי משם חרב קטנה.
שמעתי את השתנקות התדהמה שלה.
הסתובבתי אליה ואז תוך כדי שהיא מסתכלת ונסוגה לקחתי את החרב וכיוונתי אותה כלפי.
חודה הקר נגע בעור צווארי החשוף.
"לא" מילמלה איזבל ורצה קדימה "מה אתה חושב שאתה עושה?" צעקה ואחזה בזרועותיו וניסתה לקחת אותן אחורה.
שמטתי את החרב על הרצפה וחייכתי אליה בגאווה.
"עשית את זה"
היא התרחקה ממני והביטה בי מבולבלת.
"לא דיברת ברשמיות כלפיי, ראית משהו שלא מצא חן בעינייך ונלחמת עליו. זה מה שאני רוצה שתעשי."
היא הביטה בי וראיתי את הרגע שבו הבינה את דבריי
"ניסית לגרום לי לאבד שליטה" מילמלה והתרחקה עוד צעד אחורה.
"לא" אמרתי והתקדמתי לעברה אבל היא נסוגה עוד אחורה.
שוב פחד כלפיי הבזיק בעינייה.
"היי" אמרתי בשקט "זאת לא הייתה כוונתי. אני מצטער"
היא הביטה בי זמן ממושך "אתה רוצה לגרום למותי?" כשדיברה קולה היה קר ושקט.
"לא, חלילה, להפ.."
"לעמוד על שלי במקום הזה, זה גזר דין מוות מובטח"
"תני לי סטירה" אמרתי מיד.
"מה?" היא שאלה מופתעת.
התקרבתי אליה ואחזתי בזרועה וקירבתי אותה אל פניי
"תכי אותי"
"לא" מילמלה "אני לא יכולה"
"אני מצווה עלייך" אמרתי.
היא הביטה בי ושוב ראיתי כעס בעיניה.
היא הרימה את ידה שלא אחזתי בה והכתה בזרועי.
"אח" לא התכוונתי שהקול הזה יצא מפי אבל היא הכתה בדיוק על החתך שלי מהקרב שעוד לא החלים לגמרי.
היא הרפתה ממני והסתובבתי אלייה.
"אתה הולך להעניש אותי?" שאלה בחשש.
הנדתי בראשי "זה מה שאני מנסה להראות לך.
זה יכול להיות גזר דין מוות, תלוי בפני מי את עושה את זה.
אני רוצה שתעמדי על שלך, המשרתת שהתעצבנה אלייך אחרי ששפכת את המרק, למה לא ענית לה?"
"איך אתה יו.."
"זה לא משנה" קטעתי אותה "תלחמי על מה שחשוב לך מול האנשים הנכונים. אני מצווה עלייך לאכול גם אם זה אומר לגנוב אוכל מהמטבח או להבריז ממשמרת. ולא יעונה לך כל רע, על אחריותי"
"הוד מעלתך.."
"לא הוד מעלתך. רק אדוארד"
זוויות פיה התעקלו טיפה לחיוך קטן ושובה לה "תודה"
"אני מקווה שאת זוכרת שמיניתי אותך למשרתת האישית שלי, כי אני צריך הרבה עזרה ממך הימים הקרובים"
היא הינהנה "כמובן"
הנהנתי בשביעות רצון. ואז במחשבה שנייה הושטתי לה את ידי ללחיצה.
היא לא השתהתה הפעם כשאחזה בידי ולחצה אותה.
כף ידה הייתה קטנה בתוך ידי, כפות ידה מחוספסות.
"את תעזרי לי ואני אעזור לך?"
זאת לא הייתה שאלה, זאת הייתה הצעה, והתפללתי שהיא תסכים.
"בעונג רב" היא חייכה.
ואחרי כמה דקות מתוחות הרשתי לעצמי לחייך גם.