פרק חמישים וחמש ~ השקר של רוברט ~

387 20 0
                                    

• אדוארד •
יצאנו מהארמון וידעתי שגם הפעם אבא ידע שיצאתי.
אבל לא יכולתי לוותר על לפגוש את רוברט.
משהו הפעם אמר לי שאקבל תשובות.
הייתה לי איזה תחושת בטן מוזרה שרוברט מסתיר ממנו משהו, זה היה עוד אז, בפגישה שלנו אחרי שראיתי את הצלקת שלו והתחזק מאז שדון אמר לי שאני לא יודע הכל.
הגענו לפאב השקט וג'ון נעצר "אני אהיה ממש מאחורייך אד"
הנהנתי "תיזהר"
"גם אתה"
הקפתי את הפאב ומאחוריו עמד רוברט.
הפעם פניו לא היו עם ברדס והוא היה לבוש בבגדים דומים לשלי.
הצלקת עליו פניו הייתה בולטת כל כך.
"היי אחי" הוא אמר. התכווצתי לשמע השנאה בקולו.
"רוברט" כפיתי על עצמי להתקדם לעברו, אסור לי להראות פחד.
"שינית את דעתך?" שאל רוברט ושילב את ידיו "כי אם לא אין לנו על מה לדבר"
בלעתי את רוקי בעצבנות "דעתי לא השתנתה."
עיניו של רוברט הבזיקו בזעם "אז למה אתה כאן?!" נבח "האיום שלי על המשרתת עדיין בתוקף!"
"אתה יכול להפסיק לרגע להיות רע ולהתנהג כמו אח שלי!" זעמתי על זה שהוא מדבר שוב על איזי.
"נעלמת רוברט! נעלמת לי מהחיים! אולי במקום לרצות רק את המלוכה תתן לי הסבר למה לעזאזל עשית את זה ותפסיק עם האיומים המטופשים כי אני יודע שדון פוקר הוא היחיד שיש לך בארמון ואני גם יודע שאת ההתקפה על הארמון לא אתה עשית אלא קבוצה של פורעים ואתה ניצלת את זה!"
הוא החוויר וידעתי שצדקתי.
אחרי חקירה מעמיקה החיילים שלנו תפסו קבוצה של פורעים מחוץ לארמון שעמדו להשליך שוב פצצות.
אחרי החקירה הם הודו שהם שונאים את המלוכה וכששאלנו אותם איפה רוברט הם לא ידעו על מה אנחנו מדברים ואמרו שהם עשו את שתי ההתקפות ואף אחד לא שלח אותם.
"אני אשאל שוב. למה לעזאזל עזבת?!"
רוברט בלע רוק ונסוג צעד אחד לאחור. ראיתי עצב בעיניו הכהות הדומו לשלי כל כך.
זה לא התאים לו. אחרי כל השנאה שספגתי ממנו יכול להיות שהוא מתחרט?
"דבר כבר!" צעקתי בקול שבור.
רוברט הרים אליי מבט, השנאה חזרה לעיניו "למה עזבתי? למה עזבתי אתה שואל? כי אבא רצה לתת לך את המלוכה! לא לי, הבכור, מי שזה מגיע לו"
הרגשתי אכזבה. באמת ציפיתי לתשובה אחרת. הייתי בטוח שהוא מסתיר משהו.
"מעולם לא רבנו על המלוכה!" צעקתי בתסכול " יכולת לדבר איתי לפחות ולא לברוח שנייה אחרי שאמא מתה כמו פחדן!"
בשנייה, לא הבנתי איך זה קרה כל כך מהר אבל רוברט צמצם את המרחק בנינו וקירב את פניו אל פניי "לעולם. אל תקרא לי. פחדן" הוא סינן את המילים בשקט. ראשו היה כל כך קרוב לראשי ועיניו העמיקו להביט בעיניי.
יכולתי להישבע שראיתי שם דמעות.
ואז הוא עצם את עיניו והתרחק צעד אחורה.
כשדיבר שוב חזרה לקולו השנאה הרגילה "ולעולם, אל תזכיר את אמא יותר בפניי"
הרגשתי שחטפתי אגרוף. מי הוא? מה לעזאזל קורה כאן.
נזכרתי בדברים שאיזבל אמרה לי "ידעתי שזה לא אתה אדוארד, אני מכירה אותך, משהו גרם ל לפגוע בי ככה, יש לזה סיבה"
"אני לא מאמין לך" אמרתי לרוברט והתקדמתי אליו.
"מה?"
"תגיד לי את האמת. מה באמת גרם לך לעזוב אותי? אותנו?"
הוא הביט בי בזעם "כבר אמרתי לך את האמת"
"לא מאמין לך" נעמדתי מולו. כן, היו בעיניו דמעות. "אתה מסתיר ממני משהו"
הוא הביט בי במבט שונא, ואז העיף לי אגרוף. לפנים.
ראשי הוטח לאחור והשפה שלי נפצעה.
הפנים שלי בערו, גם מהפציעה, אבל בעיקר מהכאב. אחי הרים עליי יד.
"זה על האגרוף פעם קודמת"
ידעתי שג'ון רואה הכל אבל נתתי לו הוראה מפורשת לא להתערב אלא אם יש סכנה לחיי.
ניגבתי את הדם מפניי והבטתי באחי "מה נהיה ממך רוברט?"
רוברט הניד בראשו והתרחק, אולי דמיינתי אבל זה היה נראה כאילו הוא מתחרט שוב.
אלוהים, אולי אני הוזה? שנייה לפני הוא שונא אותי ומתנהג כאילו אני האויב שלו ושנייה אחרי הוא כמעט בוכה ומעיף לי אגרוף.
"תסתכל עליי. אני אשאל אותך משהו אחד ואז אעזוב אותך" ביקשתי
הוא הרים את מבטו לעיניי. שוב הדמעות.
"בשביל אמא, תחשוב עכשיו על אמא, אמא שהייתה רוצה שנחיה בשלום. ועכשיו שואלת אותך מה קרה.מה התשובה שלך עכשיו?"
הוא בלע את רוקו "לא משתנה"
"תחשוב שוב" אמרי בשקט "תחשוב שוב רובי"
הוא התנשף בהפתעה. זה היה שם החיבה שבו אמא היה קוראת לו. כולם קראו לו רוברט, אבל היא תמיד קראה לו רובי.
"אמא" לחש רוברט ואז, הוא שיחרר את הדמעות.
הבטתי בזעזוע בפניו המצולקים של אחי, ובדמעות שירדו מעיניו ללא שליטה.
"לאמא הייתי מספר את האמת" לחש רוברט.
"מה האמת רוברט?!" צעקתי ביאוש.
ראיתי שבר במבטו "אני לא יכול לספר לך"
"למה?"
"כי אבא יהרוג אותך" רוברט היישיר את מבטו לעיני "כי אבא יהרוג אותך ולי אין איך להגן עליך"
הייתי המום, רוברט מגן עליי מפני אבא? על מה הוא מדבר?
"לא הייתי צריך להגיד את זה" מלמל רוברט והשפיל את מבטו "לא הייתי צריך, מה עשיתי.."
"רוברט!" קראתי וגרמתי לו להסתכל עליי שוב "למה אתה מתכוון שאבא יהרוג אותי? הוא איים עלייך?"
רוברט לא ענה לי. אבל זה הפיק כדי להבין שהוא מאוים.
מה לעזאזל הולך כאן?
"רוברט, אני מתחנן, אם יש משהו שאתה מסתיר ממני תגיד לי עכשיו. בבקשה. אבא לא ידע מזה. אני נשבע, פשוט תסביר לי מה קורה כאן"
"ואם זה יהרוג אותך?" שאל רוברט והישיר אליי מבט רצחני
הנדתי בראשי "לא אכפת לי. אני רוצה לדעת למה אחי עזב אותנו. ואני לא אזוז מכאן עד שאגלה את זה."
רוברט הניד בראשו "תאמין לי אדוארד. אתה לא רוצה לדעת את זה"
הוא קרא לי בשמי. כמה זמן לא שמעתי אותו קורא לי בשמי? מאז שעזב.
הכאב בליבי התחזק. "אני מוכן לקחת את הסיכון"
הוא נאנח "בסדר. אבל תגיד לשומר שהבאת איתך להתרחק. זאת צריכה להיות שיחה פרטית."
התאבנתי. "ממתי אתה יודע שהוא פה?"
רוברט הביט בי וראיתי צל של חיוך על פניו "מההתחלה."
התקדמתי לג'ון ואמרתי לו שיתרחק קצת.
הוא לא היה מרוצה אבל עשה כבקשתי.
הסתובבתי לחזור חזרה אל רוברט אבל הוא נעלם.
מצאתי רק פתק על האדמה.
"ידעתי שהרגע הזה יגיע. שתבין שאני משקר, עכשיו אני חייב לעזוב לנצח, תשמור על עצמך אחי. אל תנסה לחפש אותי. ותזהר מאבא."
קימטתי את הפתק "לעזאזל" צעקתי בתסכול.
ג'ון התקרב אליי בריצה "לאן הוא הלך?"
הנדתי בראשי "אני לא יודע. אני לא יודע כלום כבר."
הבטתי לאופק, בדאגה, בתסכול, מחפש את רוברט במבטי.
לעזאזל, מה קרה לאח שלי?

האהבה שלי Where stories live. Discover now