פרק שביעי ~ אתה בסדר הוד מעלתך? ~

752 36 7
                                    

• אדוארד •
נכנסתי כשהארוחה כבר התחילה לצערי וזכיתי במבטים מכולם כשצעדתי לכיסא שלי.
התיישבתי ליד אבא והוא רכן לעברי ולחש: "תבוא למשרד שלי, בשבע."
בלעתי את רוקי בחשש והנהנתי.
הוא חייך חיוך קר וחזר לאכול.
פתאום הבנתי כמה אני רעב והעמסתי על צלחתי צלי בקר ותפוחי אדמה.
אכלתי ובעודי לועס הסתכלתי מסביב.
איזבל עמדה באחד הפינות של החדר עם מגש גדול בידה מוכנה לפנות את השולחן.
הבטתי בה והיא בדיוק הסתכלה עליי.
מבטינו הצטלבו והיא מיהרה להסיט את מבטה וללכת למטבח.
הבטתי בה בעת שהתרחקה.
השפלתי מבט לצלחת ושמחתי שאף אחד לא יכול לראות את רגשותי.
סערה התחוללה בתוכי, פחד שמא פגעתי בה ואיבדתי את מעט הרושם הטוב שהיה לה עליי, ופחד מאבא.
לא הבנתי למה כל כך אכפת לי מה היא חושבת אבל התכוונתי לברר את זה בהקדם.
כי בימים האחרונים היא לא יצאה לי מהראש, בנוסף לכל הבעיות שהיו לי וזה לא התאים לי כלל.
אבא סיים לאכול ונשען אחורה בכיסא ונאנח.
באתי לשאול אותו אם הוא בסדר אבל אז פיצוץ אדיר הרעיד את הארמון.
הקירות רעדו והאולם הגדול התמלא בצרחות של אנשים ועשן.
זינקתי על רגליי.
כבר היינו במקרה כזה בעבר.
לפני שנים, זכרתי את המאורע כאילו היה אתמול.
הייתי אז ילד קטן אבל לא אשכח לעולם את אמא שמחזיקה חזק בידי ואת אבא מגונן עלינו בגופו בעוד פצצות נזרקות בחוץ.
"חייבים להגיע לחדר הביטחון" אמרתי לאבא ואחזתי בזרועו אוטומטית.
הוא כבר קם על רגליו.
"אני אכוון את היועצים, תדאג למשרתים ולצוות המטבח" אמר אבא במהירות.
ידעתי שהוא יגן על היועצים בגופו אם צריך.
הוא לא יתן שאיש יפגע, הכרתי את אבא ואת התכונה הזאת בו רצית לאמץ.
הוא היה מוכן להגן על כל מי שהיה נתין שלו.
הינהנתי ופניתי ללכת.
אבא תפס את זרועי בחוזקה "תיזהר"
הנהנתי קצרות והוא מיהר לעבר היועצים המבוהלים.
בום נוסף הרעיד את הארמון ואחד הקירות נסדק.
העשן והצרחות מלאו את חלל האולם ושמעתי כיסאות נופלים.
הלב שלי דפק כמו מטורף ואדנלין הציף את גופי.
זוז גערתי בעצמי ומיהרתי למטבח.
לא ציפיתי להמולה ולצרחות האימה שהלכו שם.
איתרתי מהר את איזבל בפתח אוחזת באישה צעירה שרעדה ובכתה.
כמה טבחים עמדו וצרחו שזה הסוף שלהם.
הדחקתי את הפחד, הייתי חייב לקחת פיקוד.
תפחתי על גבה של איזבל שתשים לב אליי.
היא הסתובבה במהירות "הוד מעלתך! "
סקרתי את פנייה במהירות.
היא נראתה מבוהלת אבל לא יותר. לשמחתי היא לא בכתה או צרחה.
"איזבל " אמרתי במהירות "תובילי את כולם, יש חדר בטחון בקצה המסדרון ליד אגרטל גדול, את תראי כפתור במרכזו, תלחצי עליו ותכנסו למעבר שיפתח לכם בקיר"
"הוד מעלתך.. "
תפסתי בחוזקה את ידה "איזבל אין זמן, אני חייב לדעת שתגיעי לשם עם כולם וללכת לטפל באחרים"
היא הביטה בי בדאגה ופיצוץ נוסף הרעיד את הארמון.
"בסדר" אמרה במהירות.
הנהנתי ופניתי לשאר האנשים הצורחים.
"שקט!" צעקתי.
כולם הסתובבו ונראה שהתמלאו הקלה לראות אותי.
הם אפילו לא החוו קידה מרוב שהיו מבוהלים, לא שהיה לי בעיה עם זה.
"מי שרוצה לחיות, לכו אחריה" אמרתי והצבעתי על איזבל "היא תיקח אותכם למקום שבו תהיו מוגנים"
ראיתי תנועה של אנשים לכיוון הפתח.
העפתי מבט באיזבל, היא נראתה מפוחדת אבל נחושה.
לחצתי קלות את ידה "תיזהרי"
היא פתחה את פיה לומר משהו אבל הלכתי משם במהירות.
חדר האוכל היה מלא עשן.
לשמחתי ראיתי שאבא והיועצים נעלמו.
האולם היה ריק ובאתי למהר לחדר הביטחון
ואז ראיתי אותו.
ילד קטן היה שרוע מתחת לאחד השולחנות ידיו הקטנות מכסות את אוזניו ועיניו בוהות באוויר.
מיהרתי אליו והרמתי אותו.
לא הבנתי למה הוא לא נמלט ולמה הוא נשאר מאחור אבל לא היה זמן.
הוא יבב קצת כשהרמתי אותו אבל נראה לי זה היה בהקלה.
רצתי איתו למסדרון.
העשן כבר הקשה עליי לנשום והרגשתי את ראותי שורפות.
בקצה המסדרון ראיתי את הפתח עדיין פתוח וקצת אנשים עוברים דרכו.
מיהרתי להיכנס אחרים וסגרתי את הפתח אחרינו.
אין לדעת אם השומרים עצרו גם אנשים שניסו לפלוש לארמון.
החלל הענק היה חנוק אבל מגן.
שמעתי דיבורים ולחישות מבוהלות.
הבטתי בילד הקטן שאחזתי.
אין ספק המבט שלו לא היה ממוקד בעליל, ואז הבנתי שהוא עיוור.
הידקתי אותו אליי.
פסעתי למרכז החלל הענק, היו שם לפחות 30 משרתים ומשרתות, אבא והיועצים לא היו בניהם ולכן שיערתי שמיהרו לחדר ביטחון אחר.
"תקשיבו כולם" הרעים קולי והאנשים השתתקו ופנו להביט בי.
ידעתי כמה מגוחך את נראה, עם החליפה המלאה אבק, השיער הפרוע מהריצה, והילד הקטן על ידיי.
"זאת כנראה התקפה בידי כמה פורעי חוק, או גרוע מזה, השומרים מטפלים בזה, אני מבקש מכולם להישאר רגועים"
היה גל התלחשושויות מבוהלות אבל הצעקות והבכי הפסיקו.
ואז הגיחה משרתת בוכיה מבין כולם.
"הילד שלי!" זעקה ומיהרה אליי.
הורדתי אותו אל הקרקע בעדינות והאישה מיהרה לחבק אותו אליה והילד התחיל לבכות.
"תודה" אמרה אחרי שנרגעה "מארקו שלי! הוא בטח היה מבוהל כל כך, תודה הוד מעלתך, הצלת את חייו!" אמרה והשתחוותה.
חייכתי בהקלה "אני שמח שהוא בסדר."
הבטתי בו כשהניח את ראשו על כתפה של אמו שמיהרה להתרחק ממלמלת לו דברים.
התרחקתי לאחד הגומחות בקיר שלא יוכלו לראות אותי.
כשכולם סוף סוף היו מוגנים יכולתי לתת לרגשותי ביטוי.
הזכרון מלפי כמה שנים הציף אותי.
זכרתי את אמא מגוננת עלי בזרועותיה מהאבנים שנפלו מהקירות.
זכרתי את מילות ההרגעה שלחשה לי.
הרגשתי כאילו אני עומד להתעלף מגעגועים וכשלתי להישען על הקיר.
עצמתי את עיניי נותן לגלים של כאב לשטוף אותי.
"הוד מעלתך?" זיהיתי את הקול הרך לפני שפתחתי את עיניי.
איזבל.
היא עמדה מולי ובהתה בי בדאגה.
שאפתי אוויר "כן?"
היא נראתה כאילו היא רוצה לומר משהו ומתלבטת ואז אמרה "תודה שהוצאת אותנו משם"
חייכתי בעל כורחי "על לא דבר"
היא הביטה בי "אתה בסדר הוד מעלתך?"
לא. לא הייתי בסדר.
הרגשתי את הלחץ מהמקום הסגור ואת הזיעה שכיסתה את מצחי.
ראותי עדיין שרפו מהמאמץ והראש שלי כאב מזכרונות שניסיתי להדוף .
אבל הייתי צריך להתנהג כמו נסיך ולכן אמרתי "כמובן"
צעדתי צעד קדימה כדי לצאת מהכוך כדי שתראה שאני בסדר וכשלתי לרצפה.
"הוד מעלתך!" היא מיהרה אליי.
כמה משפיל. חשבתי בראשי וכעסתי על הגוף שלי.
"מה קרה, אתה לא מרגיש טוב??" שאלה בבהלה ורכנה אליי
הרמתי אליה מבט כועס "את רואה שלא" סיננתי.
היא נרתעה לשנייה ואז הניחה את ידה על כתפיי והשעינה אותי על הקיר.
"חכה. אני אביא לך מים" קמה והלכה.
הלטתי את פניי בידיי. זה היה כל כך מביך ולא מכבד בשבילי.
הייתי צריך לקום ולהתנהג כמו נסיך.
והגוף והנפש שלי בגדו בי פעם אחרי פעם.
נשענתי עם הראש על הקיר וניסיתי להסדיר את נשימתי.
איזבל חזרה במהירות עם בקבוק מים קטן.
"הינה" אמרה והושיטה לי.
שתיתי בלגימות קטנות את המים כשעוד פיצוץ הרעיד את הבניין.
נצמדתי לקיר והבקבוק נשמט מידיי.
כבר לא יכולתי יותר ורגליי התכווצו לחזי כשהפיצוצים נמשכו.
הנחתי את ראשי בין רגליי מנסה להתרכז בנשימות שלי כשכל פיצוץ מרעיד את הלב שלי יותר ויותר.
עצמתי את עיניי והתכווצתי יותר.
ואז הרגשתי זרועות מחבקות אותי.
עוטפות את הפחד שלי.
הרמתי את הראש וראיתי את כתפה של איזבל ואת שערה.
היא חיבקה אותי.
רציתי להתרחק ממנה, לצעוק עליה מה היא עושה.
אבל החיבוק הזה הזכיר לי את אמא והיה מנחם ומחזק כל כך.
"אל תפחד" לחשה "זה עוד מעט יגמר"
היינו כל כך קרובים שיכולתי להרגיש את חומה וריחה.
היה לה ריח של מרכך כביסה ופרחים.
שאפתי אוויר והוצאתי לאט.
הרגשתי את ליבי נרגע מעט למרות שהפיצוצים שימשיכו.
פחדתי שהיא תרפה ממני אבל זה לא היה נראה כאילו היא מתכוונת להרפות, להפך, היא ליטפה את גבי.
הגוף שלי נרגע לאט לאט וגם הלב המבוהל שלי.
הפיצוצים נחלשו עד שלא שמעו אותם יותר.
היא הרפתה ממני והתרחקה קצת "אתה בסדר הוד מעלתך"?
הנהנתי "תודה"
היא חייכה וזה היה מקסים כל כך.
"זה לא קורה בדרך כלל.
זה קרה רק פעם אחת לפני שנים.
זה פשוט החזיר אותי אחורה" אמרתי למרות שלא ביקשה ממני להסביר.
היא הינהנה בהבנה.
היא לא הייתה נראית מובכת שחיבקה אותי או מובכת מהסיטואציה. זה מצא חן בעיניי.
הבטתי בעיניין בפניה שהסתכלו על הרצפה במבט מהורהר.
עיניה היו חומות זהובות מהממות, לחייה היו ורודות וקטנות, היה לה גומה קטנה בצד ימין כשחייכה.
והשיער שלה היה לא פחות ממדהים ונזכרתי את הוא דיגד את צד פניי.
מה לעזאזל קורה לי?!
למה אני חושב על זה בכלל. נעמדתי והצעתי לה את ידי
היא אחזה בה וקמה מיישרת את סינרה.
"אני אצא לבדוק מה המצב בחוץ עם השומרים."
היא הינהנה ופניתי ללכת כשידה שאחזה בזרועי עצרה אותי.
הסתובבתי אליה והיא התקרבה בהיסוס וסידרה את העניבה שלי.
"זהו" אמרה וחייכה "ככה המלך לעתיד צריך להראות"
הבטתי בה בהכרת תודה ויצאתי מהכוך.
החלל של החדר היה מלא בריח חנוק של פחד וזיעה.
הרבה כבר התיישבו על הרצפה וכמה ילדים בכו.
יצאתי וחיפשתי שומרים בחוץ.
מצאתי שתיים עומדים בכוננות עם רובים מכוונים לחלונות.
ניגשתי אליהם במהירות "מה המצב?"
אחד השומרים הסתובב אלי והחווה קידה "פורעים הוד מעלתך. עברו את השער, כנראה היו כמה משתפי פעולה. הם עמדו בחצר וזרקו רימוני עשן.
הכוחות שלנו הרגו שניים ולכדו את השאר.
מדובר בערך בשמונה אנשים.
זה עוד לא בטוח ואנחנו עושים סריקות.
לעת עתה כדאי שתישארו בחדר המוגן"
הנהנתי ותפחתי על שכמו "תעדכנו אותנו"
הוא החווה הצדעה והלכתי משם במהירות.
עצרתי בדרך והבטתי לעבר חדר הביטחון השני כמהה ללכת לשם לבדוק אם אבא בסדר.
אבל עצרתי בעצמי נאנחתי ונכנסתי חזרה לחדר הביטחון.

~איזבל~
עמדתי צמודה לקיר ורציתי להיבלע בו.
מה עלה בדעתי שחיבקתי את הנסיך?!
הוא היה נראה כל כך זקוק לזה שפשוט לא חשבתי פעמים.
אבל מה יש לי? ממתי נהיה לי כל כך טבעי ולא חשבתי פעמים על כך שהוא נסיך ואני נוגעת בו ומחבקת אותו?!
הצטמררתי כשחשבתי על כך שאם היה רוצה הייתי יכולה ללכת על כלא על כך שנגעתי בו באופן לא מקצועי.
לא היה נראה שהתרגז על כך שעשיתי את זה אלא להפיך.
נזכרתי בחיוך שחייך אליי ונרגעתי טיפה.
הנסיך נכנס חזרה לחדר הבטחון וביקש שוב את תשומת הלב של כולם.
"המצב בחוץ בשליטה וכרגע לכדו את הפורעים, עושים חיפוש יסודי בארמון כדי לוודא שלא היו פורעים שהסתננו לארמון. אנחנו נצא בערך בעוד כמה דקות."
ההמולה חזרה וכולם דיברו בינהם בהתרגשות.
הבטתי בנסיך וראיתי שהוא הביט בי גם.
הסמקתי ומיהרתי לחפש את רייצ'ל.
היא ישבה מכווצת צמודה לאחד הקירות.
ניגשתי אליה במהירות "רייץ!"
היא הביטה בי וחייכה חיוך קלוש.
"את בסדר?" שאלתי והתיישבתי מולה
היא הינהנה ומשכה באפה "מארק היה אמור להגיע היום. אני מפחדת שקרה לו משהו"
חיבקתי אותה מהר "אל תדאגי. הוא בחור חזק. לא יקרה לו כלום"
היא התחילה לבכות.
"היי רייץ" התנתקתי ממנה והחזקתי בפניה "תסתכלי עליי!"
בחיים לא ראיתי אותה בוכה וזה הבהיל אותי כל כך.
"הוא יהיה בסדר!"
היא הינהנה ומחתה את דמעותיה "את צודקת. אני סתם דואגת"
הנהנתי וחיבקתי אותה שוב.
ישבנו בדממה אחת ליד השנייה עד שאישרו לנו לצאת מהחדר בטחון.
שלחתי את רייצ'ל לנוח בחדר ולקחתי את התורנות שלה במקומה למרות שזה היה זמן המנוחה שלי.
ההרס שהשתרר באולם היה נוראי.
כיסאות היו זרוקים בכל מקום והקירות היו מחוררים בכמה מקומות.
היה באוויר ריח של אבק נוראי.
נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לנקות עם כולם בעוד השומרים צועקים לנו הערות.
שמחתי שיש משהו שמסיח את דעתי מהנסיך וקיוותי שלא יקרא לי הלילה

האהבה שלי Where stories live. Discover now