האהבה שלי

פרק שבעים ותשע ~ תהום ~

אזהרת טריגר... הפרק עלול להיות קשה לקריאה.

~ איזבל ~
הזמן לא זז.
הייתי שקועה ביאוש ובבכי רוב הזמן.
תהיתי איך שוב הגעתי לסיטואציה ששני שומרים גוררים אותי באלימות וכולאים אותי.
מידי פעם נרדמתי בחושך אבל מיד התעוררתי.
החושך הפחיד אותי, הריקנות, הלבד.
והדאגה לאדוארד שלא הרפתה ממני.
ובנוסף הייתי רעבה.
מאז שהם כלאו אותי עבר נצח והם לא נתנו לי לאכול או לשתות.
חיבקתי את עצמי ושיפשפתי את זרועותיי בניסיון להתחמם.
"תחשבי על אדוארד איזבל" מלמלתי לעצמי "אל תשקעי שוב בבכי"
אז דמיינתי אותו.
את הנסיך היפיפיה שלי.
עצמתי את עיניי וראיתי את דמותו הגבוהה.
את שערו השחור הפרוע, עיניו הכהות, עצמות לחייו החדות, את חיוכו כשהביט בי...
"הכל בסדר איזי" אמר בקול מרגיע "אני כאן"
"איפה אנחנו?" שאלתי אותו.
היינו בחדר ריק שלא הכרתי.
"במקום בטוח" אמר אדוארד בטון רגוע.
חייכתי "אני צריכה לשאול אותך שאלה"
"תשאלי איזי"
"מה רצית להגיד לי לפני שהשומרים הגיעו?"
הוא חייך "את באמת לא הבנת מה אני רוצה?"
הנדתי בראשי.
"מה אדוארד?"
אבל הוא לא ענה.
דמותו התרחקה והיטשטשה לאט לאט.
ואז החדר השתנה והפך להיות הכלא.
התעוררתי בבהלה.
הבטתי סביבי מבינה שנרדמתי כשדיימנתי אותו.
שפשפתי את עיניי ששרפו מהדמעות ומהעייפות.
ואז שמעתי קול של מפתחות מקצה המסדרון
נדרכתי והקשבתי לקולות הדיבורים והצעדים שהתקרבו.
"אתה בטוח שהוא לא יעניש אותנו?" שאל מישהו.
"המלך אמר לנו רק לכלוא אותה. הוא לא אמר שאי אפשר לגעת בה. וחוץ מזה הוא לא צריך לדעת" זהיתי את הקול של השומר שהביא אותי לכאן ונעמדתי בבהלה.
הקול הראשון צחק "מי אמר שרק ניגע בה?"
"טוב אתה תשמור בפתח. תודיע לי אם מישהו בא. אני אהיה איתה ואז נתחלף"
שמעתי אותו מתקרב.
"לא" לחשתי בבהלה ומיהרתי לחפש משהו שיעזור לי נגדם. התא היה ריק.
פעימות ליבי התגברו בבהלה כשהוא הגיע עם עששית לסורגים.
האור האיר את פניו המכוערות "שלום יפייפיה"
"שלא תעז להיכנס" קולי רעד והתרחקתי אחורה.
הוא רק צחק ופתח את התא.
התרחקתי אחורה באימה כשהתקרב אליי.
"אל תדאגי. זה לא יכאב מידי" הוא אמר.
"לא" לחשתי "אל תתקרב אליי!"
כשלתי לאחור כשהתכופף לעברי.
הפסקתי לנשום כשידיו הגדולות ריתקו אותי לרצפה.
גופו רכן מעל גופי.
הסטתי את ראשי הצידה בחלחלה כשלשונו עברה על צווארי.
נשכתי את שפתיי ועצמתי את עיניי מנסה לא להרגיש כלום.
אבל לא יכולתי שלא.
ידיו שוטטו על גופי. על חזי. על רגליי.
"תפסיק" השתנקתי באימה וניסיתי לדחוף אותו מעליי אבל הוא רק הדף אותי אחורה וריתק אותי תחתיו.
ידו התחילה להתעסק במכנסיים שלי.
הוא הוריד אותם.
כבר הייתי בטוחה שזה הסוף ואז שמעתי צעקות וקולות מאבק וצעדי ריצה.
מישהו פרץ לתא ושאג בזעם.
הוא העיף את השומר ממני והטיח אותו ברצפה.
ברעד ניסיתי להתיישב והסתכלתי המומה על אדוארד שריסק את השומר במכות.
"שלא-" בעיטה
"תעז-" אגרוף
"לגעת בה!!" אדוארד הטיח בו אגרופים וקילל בזעם. השומר שכב מעולף על הרצפה.
"אדוארד" יבבתי והבטתי בו רועדת.
ידו נעצרה באוויר כשעמד להכות שוב את השומר.
הוא הסתובב אליי, מתנשף, מבט פראי בעיניו אבל ברגע שמבטו פגש את עיניי מבטו התרכך.
"איזי" הוא מיהר אליי והביט בזעזוע במכנסיי הזרוקים לידי ובשמלתי המופשלת.
הוא רכן מיד וחיבק אותי בחוזקה.
התרסקתי לגופו ומיררתי בבכי "תוציא אותי מכאן"
לחשתי בפאניקה ורעדתי בזרועותיו.
הוא הרים אותי ועירסל אותי בידיו.
"אני איתך איזי" לחש בקול שבור "את בטוחה עכשיו"
הוא המשיך לדבר איתי כשנעמד ויצא משם ואני בזרועותיו.
"אני כאן. אני לא עוזב אותך יותר"
ידיי חיבקו את צווארו בחוזקה.
"אני כאן" אמר.
נשמתי עמוק את ריחו.
ולאט נרגעתי.
שוב הוא הציל אותי שנייה לפני שנפלתי לתהום.
"אל תעזוב אותי יותר" בכיתי.
קולו היה נחוש "לעולם לא"