האהבה שלי

פרק עשרים ~ חרטה ~

•אדוארד •
הבטתי בהרס שזרעתי סביבי והתנשפתי בכבדות.
חזרתי לחדר אחרי שאבא העניש אותי והייתי כל כך עצבני.
ריסקתי אגרטל, כוס זכוכית, קרעתי את השמיכה, תקעתי פגיונות בטפט של הקיר, העפתי ושברתי את הכיסא.
ועכשיו ישבתי מרוסק על הרצפה, מזיע ומזועזע מאיבוד השליטה שלי.
הפעם האחרונה שהתנהגתי ככה היה כשרוברט ברח.
הלטתי את פניי בידי, מה הפכתי להיות?
חיה שרוצחת אנשים, כמה שנאה וזעם יש בתוכי, כמה כאב שאין לי למי להוציא.
התנשפתי בתסכול וקמתי.
העברתי בשיער את ידי כמה פעמים להעניק לו מראה קצת נורמלי וחטפתי ז'קט מהארון.
מיהרתי לקומה השנייה, איפה שהיו כל המשרדים של היועצים.
דפקתי פעמיים על הדלת של אדריאן, האחראי על בית הכלא והמשמר.
"יבוא" שמעתי את קולו העמוק.
נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת אחראי.
"נסיכי" הוא אמר, גם מהכיסא המרופד שישב בו וקד קידה "במה זכיתי לביקור?"
"אני צריך לדבר איתך" אמרתי והעפתי מבט השומר שעמד בפינת המשרד הקטן "בארבע עיניים"
פניו של אדריאן הרצינו והוא סימן לשומר ללכת.
השומר יצא ואחרי ששמעתי את נקישתה של הדלת שנסגרה אחריו התיישבתי ללא שהות  מול היועץ.
הוא סידר את המסמכים שהיו מונחים מולו הוריד את משקפיי הקריאה שהרכיב.
"במה אוכל לעזור?" שאל.
"אני מעוניין לדעת מה אתם אתם עושים עם האנשים שמתים בתוך הכלא"
הוא הביט בי וחיכך את ידיו בזקנו "תלוי"
"במה?"
"למה הם בכלא" אמר ונשען קדימה "אם הם רוצחים אנחנו שורפים את הגופה. אם גניבה ומעשים פחות חמורים קוברים בחלקה נפרדת בשולי עיר הבירה."
"ואתה הנידונים למוות?" שאלתי במהירות
הוא נאנח "לרוב יש משפחות לכן אנחנו מביאים להם את הגופה."
"ולאלו שלא?"
הוא הביט בי במבט מוזר ואז אמר "טוב.. במקרה כזה אנו שורפים את הגופה ואת העפר שמים בבית הקברות בשולי העיר"
"תודה לך" אמרתי וקמתי מהר.
"הוד מעלתך?"
נעצרתי והורדתי את ידי מהדלת "מה?"
"אני לא יודע מה אתה מתכנן, אבל תיזהר. אם המלך ידע על זה הוא לא יהיה מרוצה"
הנהנתי ויצאתי משם.
ואז נזכרתי במילותי לשומר שהיה בכלא באותו יום שרצחתי. תפנו את הגופה. רחוק מכאן.
הלטתי את פניי בידי
אוי לא, מה עשיתי?! איך אני אמצא אותו עכשיו??
חזרתי למשרד בלי לדפוק בדלת.
"תוכל לברר לי מי היו השומרים בצינוק של הנידונים למוות בתאריך 13 לפברואר?"
מבטו היה מתוח אבל הוא הינהן ושלף קלסר עב כרס ודיפדף בו.
"היו שניים, קול ומרג'י קוראים להם"
"איפה אוכל למצוא אותם?"
הוא הביט בקלסר ואז אמר "אחד עדיין במשמרת בצינוק עכשיו והשני למעשה שומר על חדרך ממש עכשיו"
"תודה לך" מילמלתי ויצאתי במהירות שוב.
כשהגעתי לחדר זיהיתי את השומר עם העיניים הירוקות.
אז זה למה הוא היה מוכר לי, ראיתי אותו בצינוק.
"אני צריך לשאול אותך משהו" התקרבתי אליו ודיברתי בקול שקט.
הוא הביט בי בשאלה וקד.
" מה עשיתם עם הגופה?"
עיניו היו מבינות וידעתי שהוא יודע על מה אני מדבר.
"קברנו אותה"
"איפה?"
"בבית הקברות בעיר. בתחום של המתאבדים" הוא גמגם.
"מה השם על המצבה?" קולי היה קר ומנותק.
"מתיאו שן.. אבל הוד מלוכתך.."
אבל כבר הלכתי משם, לא מוכן לשמוע את מה שיש לו להגיד.
לקחתי במהירות את הסוסה הלבנה שלי מהארווה.
"היי" אמרתי וליטפתי את אפה הארוך "מוכנה לצאת למסע?"
היא צנפה בשקט. הצמדתי את ראשי לשנייה לאפה ונשמתי נשימה עמוקה.
כשהרגשתי יותר מאופס עליתי עליה ויצאנו מהארמון.
דהרתי במהירות. מובן שידעתי את הדרך לבית הקברות. הייתי הולך לשם בקביעות מאז שאמא נפטרה עד שפשוט הפסקתי יום אחד, הרגשתי שזה יותר פוגע בי מאשר מחזק אותי.
התגעגעתי לרכב.
להרגשה של החופש, הרוח מכל הצדדים, הרגשה שאתה יכול לברוח מכל העולם.
הגעתי לבסוף לבית הקברות וקשרתי את קייסי לעץ.
הבטתי בה כשהתחילה לאכול עשב ונשמתי נשימה עמוקה.
הלכתי לכיוון חלקות הקברים של המתאבדים.
למרות שאת הקבר שאני חיפשתי לא היה בתוכו מישהו שהתאבד.
אלא שנרצח. בידי.
איגרפתי את כפות ידיי עד שהרגשתי שהציפורנים חותכות אותי.
הרגשתי חלול כשאיתרתי את הקבר הלבן שחרוט עליו שמו של האיש שרצחתי.
כרעתי על ברכיי "אני מצטער" לחשתי והנחתי את הפרחים שקטפתי בדרך על האדמה.
הרגשתי משהו מטפטף עליי והתחיל לרדת גשם.
תוך דקות נרטבתי כולי ופניי היו רטובות אבל לא רק מהגשם.
שיחררתי צרחת אומללות מהפה ותקעתי אגרוף באבן רחבה שהייתה לידי.
הרגשתי את הכאב בין פרקי אצבעותי.
הרמתי את ידי ושוב הכתי. ושוב. ושוב.
עד שיידי הייתה מכוסה חתכים ודם.
"אני נוראי, הלוואי והייתי יכול להתחלף איתך, אני לא יודע איפה לקבור את עצמי, אני רוצה רק להתחבא מפני עצמי"
בכיתי בלי שליטה.
הגשם התגבר ורעמים וברקים החלו להישמע.
"אני יודע שלא הייתה לך משפחה, אני יודע שהיית זקן וחולה, אבל עדיין לא הייתה לי זכות לקחת את חייך כדי שאני ארגיש מוכן, מוגן יותר"
שתקתי לשנייה ואז ניגבתי את פניי.
"אני שונא את עצמי" ירקתי "הלוואי שהייתי יכול להחזיר את הזמן לאחור. אני כל כך מצטער"
הגשם פסק לפתע והעננם זזו.
השמש הכתה על פניי והרמתי מבט אל השמים.
ראיתי את הצבעים הבהירים אך הברורים של הקשת.
קמתי מהאדמה וניערתי את רכבי האפר שדבקו במכנסי.
"אני מקווה שטוב לך" אמרתי בקול שקט ואז הלכתי משם.
בדרך חלפתי על פני מרכז החצר.
ליד קבר שהיה מוקף בזכוכית בלתי שבירה.
"שלום אמא" לחשתי והבטתי בקבר ששמה התנוסס עליו.
לואינה דה קוסקינן
אותיות שמה זהרו בגלל השמש שהשתקפה בזכוכית.
לפתע שמעתי משהו שהקפיץ אותי.
צהלה של הסוסה שלי, קייסי.
הסתובבתי במהירות אחורה מספיק בזמן כדי לראות שתיים לבושים בשחור יורים בה חצים ואת גופה הגדול מתמוטט על הקרקע.
"לא!!!" צרחתי ורצתי לשם.
אבל לפני שהספקתי להגיע אליה מישהו הופיע מולי וחבט בי.
ואז ראיתי שחור.