האהבה שלי

פרק שלושים ושמונה ~ לפגוע באיזבל ~

אדוארד.
הייתי מותש.
ניסיתי לעקוב אחרי השיחה שמתנהלת בחדר היועצים אבל מחשבותי נדדו שוב ושוב למה שקרה היום בבוקר אחרי שחזרתי מהצריח.
אני ואיזבל נפרדנו ליד המדרגות המובילות לקומה שלי.
היא הלכה להתארגן כי פתחו את החדרים שלהם ואז לעבוד ואני פניתי לחדרי כדי להתקלח וללכת לפגישה דחופה עם היועצים, למרות שאבא הרחיק אותי משום מה היה לו חשוב שאהיה בה. אבל אז ראיתי את המכתב...
"הוד מעלתך! אנחנו חייבים להשקיע כסף בשיפוץ המטבח כדי להבטיח את ביטחונם של המשרתים ושאר יושבי הארמון!" צעק שר התחזוקה וגרם לי לקפוץ בבהלה ממחשבותי.
"לעזאזל" מילמלתי ושישפתי את עיניי בעייפות.
כל הלילה לא ישנתי כי הייתי עם איזבל אחר כך מה שגיליתי בחדרי ועכשיו ישיבת יועצים הזאת.
"אני לא מוכן להכניס עובדים זרים לארמון שלי! המצב מספיק מתוח גם ככה." צעק אבא.
הרגשתי שאני עומד להקיא ובתוך כל ההמולה רכנתי לעבר אבא ומילמלתי שאני צריך אוויר.
הרגשתי במבטו עוקב אחרי כשיצאתי מהחדר משתדל לא להתמוטט.
את הדרך לחדרי עברתי בהליכה לא יציבה ובניסיון לנשום.
המכתב המקומט עלה שוב ושוב לנגד עיניי.
המוח שלי התפוצץ וניסתי לחשוב מה לעשות.
טרקתי את דלת חדרי וקרסתי על הרצפה.
מה לעזאזל אני אמור לעשות.. מה לעזאזל אני אמור לעשות.
צרחה של תסכול בקעה מפי. לעזאזל עם רוברט, אני אקרע אותו לגזרים אם הוא רק יראה את הפרצוף הפחדן שלו.
קמתי באיטיות,ניגשתי לשרותים ושטפתי את פניי במים קרים.
מבטי נדד לערכת העזרה הראשונה. עוד לא הכנסתי אותה חזרה לארון מאז שאיזבל השתמשה בה כדי לתפור לי את הפצע. איזבל.. רק המחשבה עליה הייתה מייסרת עד כאב.
מילותיו של רוברט הכתובות במכתב עלו שוב אל נגד עיניי.
שתי משפטים בסך הכל.

"ניפגש מחר בחצות. במקום שבו נמלטת ממני. תבוא לבד בלי שאף אחד ידע. או שהמשרתת תפגע"

הוא יודע, איך לעזאזל הוא יודע?!
תשובה אחת עלתה במוחי. יש לו אנשים בארמון.
אנשים שנמצאים קרוב אליי ועוקבים אחרי.
אחרת איך הוא ידע עליה?עלינו?
הלטתי את פניי בכפות ידיי. מה אני עושה? הרי אם אלך לשם לא אוכל לוודא שלא קורה לה כלום והוא לא מממש את איומו ופוגע בה ואם לא אלך לשם הם יפגעו בה..
נקישה קטנה בדלת הפריעה לי.
ניגבתי את פניי במהירות במגבת ויצאתי מחדר השינה.
איזבל נכנסה לחדר וסגרה אחריה את הדלת.
היא חייכה אליי חיוך מהוסס "היום יש לנו הרבה עבודה אז לא אוכל להיות איתך עד מחר. רק באתי להגיד לך שלום"
איזה תזמון גרוע. חשבתי ואגרפתי את כפות ידיי.
כפיתי על עצמי לחייך. ציפורניי מכאיבות לכפות ידיי וליבי הולם כמו מטורף.
אולי הוא נמצא פה בחוץ עכשיו, מי שעוקב אחריינו ועכשיו הוא רואה אותה נכנסת לחדרי ו..
"אתה בסדר? הפנים שלך חיוורות כל כך" היא אמרה והתקרבה אליי בדאגה.
ידיה חפנה בעדינות את פניי והיא הביטה בי בדאגה שגרמה ללב שלי להתכווץ. שנאתי את מה שאני הולך לעשות עכשיו. שנאתי את זה כל כך.
אבל הבנתי שהדרך היחידה שבה אוכל להגן עליה כרגע.. היא לפגוע בה.
העפתי את ידיה מלחיי. ההפתעה בפניה גרמה לי לרצות להתנצל,להסביר אבל עצרתי את עצמי.
"אני לא רוצה שתבואי לכאן יותר" אמרתי בנימה מגעילה. לא דומה לעצמי.
עינייה הביטה בי פגועות, לא מאמינות. הפנתי אליה את גבי והשענתי את ראשי על הקיר. תתאפס, אתה יכול לעשות את זה. אתה חייב לעשות את זה,, בשבילה.
"אדוארד מה קורה? אני לא מבינה.."
לא עניתי לה. לא הייתי מסוגל.
"אדארד דבר איתי!" היא צעקה והסתובבתי אליה. ראיתי הבנה בפניה כשהיא שאלה בשקט
"אתה מתחרט נכון?"
"כן" לא חשבתי שאשנא את עצמי כמו ששנאתי עכשיו "זאת הייתה טעות"
היא נשמה נשימה מקוטעת "חשבתי שזה אולי יקרה אבל היי אד גם אני מפחדת וזה בסדר.."
"אל תתקרבי אליי!" צעקתי ונרתעתי ממנה כשהתקרבה והניחה את ידה על זרועי.
היא ניסתה לא לבכות. ראיתי.
ומכיוון שהרגשתי כאילו אני עומד לרסק משהו או לבכות בעצמי פניתי לצאת.
כמעט הגעתי לדלת כשזרועותייה עצרו אותי.
איזבל חיבקה אותי מאחור, ראשה צמוד לגבי, זרועותיה סביבי מונעות ממני לזוז.
"בבקשה" היא לחשה "בבקשה אל תעשה את זה.."
שערה היהר רטוב מהמקלחת, הבחנתי בזה כשהיא נכנסה, ועכשיו הרחתי את ריח הסבון והפרחים.
כל מה שרציתי היה להסתובב ולחבק אותה חזרה. להסביר לה הכל. אבל הייתי צריך שהיא תהיה מוגנת.
שאפתי את הריח בפעם האחרונה ואז בעדינות שיחררתי את זרועותי ממני.
כשהסובבתי אליה פניה היפות כבר היו מלאות בדמעות.
היא צדקה, זה מסוכן מידי. ואם היא עכשיו מעורבת בזה.. אני לא מוכן שהיא תיפגע.
הייתי חייב להגיד משהו שיגרום לה לא להתקרב אליי יותר. באמת לשנוא אותי.
"אתמול זאת הייתה בדיקה. אני מצטער ששיחקתי בך אבל הייתי צריך לדעת מה אני מרגיש. טעיתי. לא הרגשתי כלפייך כלום. זה לא יעבוד ביננו. ואני מבקש שלא תבואי לכאן יותר."
הבטתי בפניה שהושפלו לרצפה, המומות ופגועות ממה שאמרתי, בשפתיה שנשקו אותי לפני כמה שעות.
אני אוהב אותך. חשבתי. אין סיבה אחרת למה אני עושה את זה.
ואז יצאתי משם, לפני שבאמת הייתי מסביר לה הכל.
ההמשך יבוא..