האהבה שלי

פרק שני ~ המלחמה בזירה ~

~ איזבל ~
רחצתי את פניי בכיור וסגרתי את הברז בידיים רועדות.
"אנחנו נאחר" נזפה רייצ'ל "אני צריכה ללכת להכין את המלך עם מרתה ורוזה."
"אני מכינה את הנסיך לבד?" קראתי בבהלה.
רייצ'ל משכה בכתפיה "כנראה זה מה שהוא ביקש"
בלעתי את רוקי בבהלה. לא הייתי מוכנה לזה בגלל.
"בואי" אמרה רייצ'ל וקשרה לי את הסינר הלבן שכיסה חלק מהשמלה השחורה "את תיהיי בסדר. הוא לא יאכל אותך"
היא ניסתה לצחוק, להפיג קצת את המתח, אבל לא הצליחה להרגיע את הפחד שלי שביעבע בי כמו חומצה.
נעלתי את נעליי הבובה השחוקות שלי ושמתי את השרשרת פרפר שהייתה לי מהבית.
רייצ'ל אספה את שערי השטני הבהיר לקוקו קטן.
"אנחנו נאחר בואי"
יצאנו מהחדר ודהרנו במדרגות לקומת החדרים של משפחת המלוכה.
הארמון היה בנוי בצורת ריבוע.
מגורי הנסיך בקצה האחר ומגורי המלך בקצה השני.
"בהצלחה" קראה רייצ'ל כשהגענו לפיצול והיינו צריכות להפרד.
לא הצלחתי לדבר אז נופפתי לה בידי.
הבטתי בשעון. עוד שעה המלחמה בזירה.
הגעתי לחדר של הנסיך מתנשפת ועם ידיים מזיעות מרוב לחץ.
ניגבתי אותם בסינר והעפתי שערות שנכנסו לי לעיניים.
השומר זז מהדלת ונתן לי להיכנס.
שמתי לב שאין לנסיך הרבה שומרים בשונה מהמלך. בדרך כלל יש לו רק שניים או אחד.
לא שזה משנה משהו.
נכנסתי למערכת החדרים של הנסיך.
הלכתי על המסדרון וחלפתי על פני הלובי.
ניסיתי לא לרעוד מכמות החרבות התלויה על הקיר ובעיקר לא מהחרב שהייתה מונחת חשופה על השטיח כאילו מישהו זרק אותה שם.
מיהרתי להרים כיסא שראיתי שנפל ולכלוך שהיה על הרצפה.
הפעולות האלה הרגיעו אותי קצת ואז דפקתי בחדר השינה של הנסיך. קיוויתי שהוא לפחות התעורר.
שום קול לא ענה לי.
עמדתי רגע במבוכה לא יודעת מה לעשות, אף אחד לא הנחה אותי מה לעשות בסיטואציה הזאת.
הייתי בטוחה שהוא ער עם כל מה שמצפה לו היום.
יצא לי פעמיים להעיר את המלך וגם את המלכה כשהיא הייתה חיה. אבל זה הכל, וזה גם היה כשהייתי עם עוד משרתות.
נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת לחריץ.
הבטתי במיטת האפריון הענקית.
הנסיך היה שרוע שם.
"לעזאזל" מילמלתי.
נכנסתי לחדר בשקט והתקרבתי למיטה בחשש.
הוא היה שרוע שם עם החליפה שלו, דבר מוזר כי יש פיג'מה בעולם אבל הנחתי שלא היה לו זמן להוריד אותה מרוב אמונים לקראת מחר.
"הוד מעלתך" אמרתי בקול עדין והשתחוותי.
הוא לא קם.
הרמתי את ראשי. הוא היה נראה כל כך עדין כשישן ככה. כל כך לא מזיק. אבל במציאות הוא היה כל כך מאיים.
"הוד מעלתך" אמרתי הפעם בקול רם יותר.
הוא פקח את עיניו בבהלה וקם.
נרתעתי לאחור והשתחוותי "הוד מעלתו, שלחו אותי לעזור לך להתארגן, עוד מעט הטקס"
הוא זינק על רגליו. "מה השעה?"
הופתעתי שדיבר בכזאת בהלה, בלי טיפת יהירות.
הפחד שלי נרגע, רק קצת.
"עוד שעה הטקס הוא מעלתך"
הוא העביר כמה פעמים ידיים בשערו מנסה להתעשט.
סימני כר היו על לחיו.
"אני אמלא אמבטיה כבודו" אמרתי והשתחוותי שוב.
"תעשי את זה מהר" אמר בקול מצווה.
הנימה היהירה שהכרתי חזרה לקולו.
"כמובן" לחשתי וקדתי לו.
הוא נופף בידו בחוסר סבלנות.
מיהרתי לאמבטיה והפעלתי את המים.
חיכיתי עד שהיא תתמלא ושמתי סבון בניחוח האהוב על הנסיך, ריח לבנדר.
יצאתי מהאמבטיה. "היא מוכנה הוד מעלתך"
הוא אפילו לא הביט בי.
הוא פשט את החליפה וזרק אותה על המיטה.
ואז פתח את הכפתורים של החולצה הלבנה שלבש וזרק גם אותה על הרצפה.
השפלתי מבט כדי לא להביט בחזהו החשוף וחיכיתי עד שנכנס למקלחת וסגר את הדלת אחריו.
פלטתי את האוויר שיצאתי בתוכי ומיהרתי לסדר את מעט הבלאגן בחדר.
לקחתי את החליפה והחולצה שזרק ושמתי אותם בסל הכביסה.
סידרתי את המצעים אף על פי שהם לא היו מבולגנים כל כך.
תהיתי לרגע אם לא עצוב לו לישון במיטה כזאת גדולה לגמרי לבדו.
כשסיימתי לסדר נעמדתי בקצה החדר עם ידיים מאחורי הגב מחכה שייצא ייתן לי עוד הוראות.
הרגע לא איחר לבוא והנסיך יצא עם חלוק מהמקלחת.
שערו היה רטוב ומבולגן והוא היה עם כפכפים.
הוא היה נראה לפתע כל כך נערי, וביתי.
הוא פסע לארון והוציא לעצמו מדי לחימה ואז זרק לעברי: "תכיני לי כוס קפה חזק" וסגר את הדלת אחריו.
בלעתי את רוקי והלכתי למטבח הקטן שהיה ליד הסלון.
תהיתי כמה ארוחות הוא אוכל כאן לבדו.
הופתעתי מחוסר המבוכה שלו שהוריד לפניי את החולצה, וגם אז כשיצא עם החלוק.
הרתחתי מים והכנתי את הקפה.
תארתי לעצמי שקפה לא יספיק לו והוצאתי גם כמה עוגיות וחתכתי פירות.
הנסיך יצא מהמקלחת לבוש והתיישב בשולחן.
הוא הרים גבות כשראה מה שיש אך לא אמר דבר.
"משהו לא בסדר? אדוני..." שאלתי בהיסוס.
"אמרתי לך להכין קפה" אמר בקול רם "לא סעודה"
"סליחה עוד מעלתך אני..."
"השרות שלך מוצא חן בעיניי" אמר ביהירות "תבואי הנה כל בוקר וערב"
בלעתי את רוקי. זה לא קורה לי, חשבתי.
"כל בוקר וערב אדוני?" הוא הינהן והתחיל לאכול במרץ.
בהלה גאתה בחזי. כל בוקר וערב עם הנסיך. זה נוראי, זה עונש.
"עוד כמה זמן נשאר?" הוא שאל
הבטתי בשעון ונחרדתי.
"עשרים דק' הוד מעלתך"
הוא קם מהר ונטש את המעט שאכל.
"תסדרי את השיער שלי מהר!"
הלכתי למקלחת ולקחתי מברשת שיער.
הוא התיישב בשולחן ונעמדתי מולו.
סרקתי את שערו הכהה והשופע.
אצבעות ידיי נגעו בטעות בקצה מצחו.
הוא נרתע. וגם אני.
המצח שלו הזיע. האם ייתכן שהוא מפחד מהקרב?
לקחתי את העטרת העדינה, מין זר קטן מכסף, רמז לכתר, שהיה לו על השולחן והושטתי לו אותה בקידה.
הוא הניח אותה על ראשו וקם.
צפיתי בו בדממה כשלקח את החרב שהייתה מוטלת את הרצפה.
הוא הלך לקראת היציאה בלי להביט אלי או להגיד לי תודה.
כמובן. חשבתי בליבי בגועל.
"בהצלחה" הוד מעלתך" קראתי אחריו בנימה שמאחלת לו רק רע.
הוא יצא. שמע או לא שמע זה לא היה אכפת לי.
פיניתי את השולחן ומיהרתי לרדת למגורי המשרתים וללכת עם כולם ליציע.
ההצגה מתחילה.
                                 ~