פרק חמישים ושבע ~ מרוסק ~

396 19 1
                                    

•אדוארד•

כשצעדתי למשרדו של אבי הייתי זועם.
אני לא יודע על מה כעסתי יותר, על זה שגיליתי שרוברט מסתיר משהו, על זה שאבא מאיים עליו, או על זה שרק עכשיו גיליתי את זה.
כעסתי בעיקר על עצמי שלא שמתי לב שמשהו פה מסריח.
הרגשתי שזה בגלל איזבל.
להיות איתה, גרם לי לשכוח מהכל.
מהלחצים לקראת היותי מלך, מזה שאבא היה עם עוד נשים, מזה שהוא מרביץ לי, זה שאני רוצח, ושאני שונא את עצמי.
איזבל גרמה לי לשכוח מהכל.
כשהייתי איתה זה היה רק אני והיא. ולא היה שום דבר במחשבותי.
היא הסיחה את דעתי מרוברט.
מהכל.
כן, הייתי מאוהב. ועכשיו הבנתי שזה גרם לי לטעות.
אני, אדוארד, שבחיים לא ויתרתי על משהו באמצע, תמיד נלחמתי על האמת
הסחתי את דעתי פעם אחר פעם בגללה.
אחרי שגיליתי על אבא והנשים האחרות, ויתרתי על לתפוס אותו על חם.
אחרי שנפגשתי עם רוברט והבנתי מה הוא חושב עליי ויתרתי על להבין מה גרם לו להתנהג ככה.
הרגשתי כמו לוזר כשנכנסתי לבסוף למשרד של אבא.
הוא ישב ועלעל באיזה עיתון, כשנכנסתי הרים אליי את מבטו וחייך חיוך קפוא "שב. בדיוק תכננתי לקרוא לך"
פאק. חשבתי. זה לא טוב, אבא מעולם לא קרא לי ויצא מזה שיחה טובה.
התיישבתי בדריכות בכיסא ומיקדתי את מבטי במבטו.
רציתי להראות לו שאני לא פוחד, משהו שהיה שקר מוחלט כי רעדתי מבפנים.
הוא השפיל מבט אל שפתי "מה קרה לך בפה? שאדע למי להביא זר פרחים"
אחח. זה כאב. אבל מבטי נשאר קפוא.
"אימון" אמרתי וחשקתי שיניים "מה עשיתי עכשיו שאתה מדבר אליי ככה?"
הוא חייך חיוך נורא והושיט לי את העיתון.
"תראה בעצמך"
לקחתי אותו בהיסוס והבטתי בכותרת הראשית.
"החברה החדשה של הנסיך?" היה כתוב שם באותיות גדולות ואדומות מתחת היו כמה משפטים "לפני כמה ימים ערך המלך מסיסבת עיתונאים בארמון עם הכרזה על בואם של משפחות האצולה, אדוארד דה קוסקינן, נסיכנו שבמקרה בשביל נאומו הקטן הגיעו המשפחות, נתפס משוחח וצוחק עם משרתת במסיבת העיתונאים והם היו נראים קרובים ביותר.
בנאומו הנסיך שיתף בחששותיו לקראת המלכות למלך וביקש שהוא יושיט אלינו יד ואנו נושיט לו חזרה, כמובן במילים אחרות, נסמוך עליו שהוא מספיק חכם ויכול להוביל את האומה ולמלוך עלינו.
כידוע הוצעו לנסיך בנות אצולה ונסיכות רבות לאורך השנים אך מעולם לא היה בינו לבין בחורה זכר לקרבה רומנטית.
הנסיך והמשרתת נתפסו בערב משפחות האצולה מחליפים עוד מילים בודדות וכמו שאמרנו, הקשר ביניהם נראה יותר מסתם משרתת ונסיך.
כידוע ישנו איסור מוחלט על קשר מסוג זה בארמון, ואם הנסיך אינו נשמע לחוקים מה יהיה איתנו?
וכאן נשאלת שוב השאלה ששאלנו לפני חודש, האם הנסיך מסוגל לשלוט על ממלכתנו? על מי אנו סומכים?"
סיימתי לקרוא והעיתון רעד בידי.
בתחתית הכתבה צולמו מספר תמונות שלי ושל איזבל משוחחים, והתמונה המרשיעה מכולן, התמונה שבה איזבל מסתכלת עלי וצוחקת.
זכרתי את הסיטואציה, זה היה כשהתקרב אלינו צלם והיא כעסה עליי.
ידעתי שמצלמים אותנו, ולא הייתי זהיר מספיק למחוק את התמונות.
נשמתי נשימה עמוקה הנחתי את העיתון על השולחן.
"מה זה?" לחש אבא בזעם "מה נראה לך שאתה עושה?"
"זאת המשרתת האישית שלי, והם סתם מחפשים על מה לעשות כתבה.. אתה יודע איך זה אב.."
"שתוק" סינן אבי "אני לא מוכן לשמוע מילה נוספת.
הוא קם והתאבנתי.
לרגע עמד עם הפנים לקיר, ואז שמעתי אותו נושם נשימה עמוקה, והוא הסתובב והעיף לי אגרוף.
הייתי צריך להיות מוכן.
לעזאזל, כבר הייתי צריך לדעת מתי הוא עומד להכות אותי.
אבל לא ידעתי. כמו תמיד.
המכה הייתה כל כך חזקה עד שלמשך כמה רגעים ראיתי שחור.
"קום" סינן אבא.
נעמדתי מפחד לדבר "אתה משקר אדוארד."
הוא לא שאל, הוא לא אמר, הוא קבע עובדה.
"אני לא.."
עוד אגרוף.
הפעם ירקתי דם.
"לא אכפת לי אם אתה משתמש בה והיא זונה, ולא אכפת לי אם אתה מרגיש אליה משהו, זה נפסק. עכשיו.
אחרי כל מה שהשקעתי בך. ואתה מאכזב פעם אחר פעם"
"זאת בסך הכל כתבה!" צעקתי ובערתי בתוכי על כך שקרא לאיזי זונה. אבל ידעתי שאם אסגיר את זה זה יחשוף אותה ואותי לחלוטין.
"זה לא רק כתבה" סינן אבא "זה מה שהם חושבים. הם חושבים שאתה לא ראוי. אמרתי לך את זה כבר מאה פעם. תהיה הצגה. תהיה לא אתה. תהיה מושלם וככה הם ירגעו. אבל אתה לא מקשיב"
נשפתי אוויר "זאת בסך הכל תמונה, אתה מתנהג כאילו הרגתי מישהו!"
"תשמור על הפה שלך!"
"לא אני לא אשמור!" צעקתי "אולי אתה פעם אחת תענה לי על שאלה לשם שינוי?"
הוא שתק והביט בי. כשהוא שתק ולא אמר כלום, זה רק אזהרה לזה שאני אחטוף חזק פי אלף, אבל כבר לא היה לי אכפת.
"מה קרה בלילה שרוברט ברח?"
בבת אחת כל הצבע אזל מפניו של אבי, ולראשונה בחיי ראיתי אותו מפחד.
"למה אתה מתכוון?" שאל בקול צרוד
חייכתי חיוך מריר "אני חושב שאתה יודע. ואני חושב שאתה לא הולך לגלות לי אז אני הולך לגלות בעצמי"
אמרתי ולקחתי את העיתון מהשולחן והרמתי אותו "זאת? אין בינינו כלום! אבל אם אתה רק תנסה לפטר אותה או להתקרב אליה אני אברח מהארמון בדיוק כמו רוברט. ואני יודע שלא תרצה זאת. אני לא היחיד, שפוחד כאן ממשהו אבא." אמרתי.
הוא חייך "לא בן, אני מניח שלא"
ואז הוא הכה בי.
הוא הרביץ לי חזק כמו שמעולם לא הרביץ.
תחילה בפנים.
ואז הוא עבר לבטן.
שכבתי מכווץ וספגתי את כל הבעיטות בשקט.
ידעתי שאם לא אתן לא להוציא את זעמו הוא יעבור לאיזי.
איזי. הפנים היפות שלה עלו לנגד עיניי וריככו מעט את הכאב.
יפה שלי, חשבתי, אני אוהב אותך כל כך.
עצמתי את עיניי כשהמכה האחרונה הוטחה ברגל שלי.
"אם מישהו ישאל אותך על הפצעים, תשקר כמו ששיקרת לי, תגיד שזה מהאימון" שמעתי את הלגלוג בקולו.
הוא יצא מהחדר והשאיר אותי מרוסק על הרצפה.
עם העיתון בידיי.

האהבה שלי Where stories live. Discover now