האהבה שלי

פרק חמישים אחד ~ ניקולאס ~

~ איזבל ~
הבטתי במראה בחדרי כשרייצ'ל סידרה את שערי לקוקו גבוה ונשמתי נשימה עמוקה.
"יהיה בסדר בלי" היא אמרה בשקט.
הנהנתי והלכתי לנעול נעליים.
באירוע כזה מכובד היינו צריכות ללבוש נעליים קצת יותר מכובדת והביאו לנו נעלים שחורות עם עקב קטן.
גם את התלבושת שינו ועכשיו היינו לבושות שמלות שחורות עם סינר קטן לבן.
"את לא חייבת לדבר איתם."
"אני גם לא בטוחה שאני רוצה"
היא נאנחה "העיקר שתראי את ניקולאס. זה הכי חשוב"
קצת אושר וצפיה חדרו לליבי "נכון"
"טוב, אנחנו מוכנות ללכת למלצר?" שאלה רייצ'ל וקיפצצה במקומה.
צחקתי "ממתי את כל כך מתרגשת ממלצרות?"
"אח, זה לא המלצרות חברה יקרה שלי" היא אמרה, שילבה את ידה בידי ויצאה מהחדר.
"אז מה העניין?"
"שכחת את כל החתיכים שמגיעים?"
משכתי בכתפיי "זה לא מעניין אותי כל כך, חוץ מזה שתינו תפוסות" הוספתי והבטתי בה בחומרה.
היא צחקה בתגובה למבטי "נו, אז איך הולך עם הנסיך שלנו ?"
רק המחשבה עליו גרמה לי לחייך "מעולה"
"וואו" אמרה רייצ'ל בהפתעה "רק דיברתי עליו והפנים שלך הפכו להיות בעשר גוונים של אדום, מה קרה?"
יצאנו ממגורי המשרתים את הארמון ושיחתנו הפכה שקטה יותר "אני חושבת שאני מתאהבת בו" לחשתי ואז הוספתי "ממש מתאהבת"
"מה הוא כבר עושה?"
"הרבה דברים."
"אווו"
גיחכתי "לא דברים כאלה רייצ'ל!"
היא צחקה והגענו לאולם הגדול שהיה ריק, ממתין לבואם של המשפחות שעכשיו היו בחצר הארמון.
רייצ'ל ואני הלכנו והצטרפנו לקבוצת משרתות שפיטפטן בהתרגשות בפינת החדר.
העפתי מבט מסביב.
האולם הפך להיות חגיגי כל כך.
הנברשות צוחצחו, הרצפה הייתה מבריקה וריח של פרחים ריחף באוויר.
שמעתי רעשים של דיבורים ומשרתת לחשה "הם באים!" נשמתי נשימה עמוקה ואז הם נכנסו.
דבר ראשון ראיתי את הנסיך והמלך.
מאז יום הולדתו הקודם של הנסיך לא ראיתי אותו חגיגי כל כך.
הוא לבש חליפה בצבע אפור בהיר שהדגישה את שערו השחור ועיניו הכהות.
התג הכסוף שלו ניצנץ באור.
שערו היה מרוח בג'ל אבל ראיתי שהוא פרוע טיפה בכמה מקומות כאילו אדוארד ניסה לבלגן אותו.
חיוך עלה על פניי.
ראיתי שהוא לחוץ כשעמד ליד אביו ונתן לאורחים להיכנס ולהתיישב בשולחנות.
והנה הם נכנסו, משפחות האצולה.
רייצ'ל לפתה את ידי "תנשמי"
הבטתי האורחים בתשומת לב.. ואז ראיתי אותם.
אבא ואמא, פסעו שלובי זרועות לתוך החדר, חיוכים על פניהם.
מאושרים, כאילו שכחו את הבת שלהם שאותה מכרו לארמון.
המשכתי להביט בנכנסים, ראיתי גם את אחותי, אבל שום דבר לא השפיע עליי עד שראיתי את ניקולאס.
הוא נכנס לאולם, ידיו בתוך מכנסיו, גבו זקוף, הוא לבש חליפה בצבע כחול כהה.
אותו ניקולאס שזכרתי, שאהבתי.
גבוה, עיניים בצבע שקד כמו שלי, שיער עם תלתלים בקצוות.
אבל משהו בו השתנה, מבטו היה, מובס.
הוא נעלם מעיני לשנייה אבל אז ראיתי אותו מתיישב בשולחן לצידם של אבא ואמא.
המשרתות התחילו למלצר.
הרפתי מידה של רייצ'ל לקחתי מגש עם עוגיות ומיהרתי לשולחן שלהם.
רגליי רעדו טיפה אבל התמקדתי בניקולאס. הנחתי את המגש על שולחנם, ממש ליד זרועו והוא הרים אליו את מבטי. "תודה לך.." מילותיו גוועו שקלט שזאת אני.
התחלתי לחייך אבל נתקפתי זעזוע כי עכשיו שהייתי קרובה אליו נחרדתי לראות כמה הוא רזה. לחיו היו שקועות, האור בעיניו כבה, הוא היה נראה שבור.
הייתי צריכה להתנהג כמו משרתת, אסור היה לי להתפרק ולחבק אותו.
מבטו היה נעוץ בפניי. דמעות זולגות מעיניו.
הפנתי את מבטי לאבא ואמא שהביטו בי בזעזוע דומה.
ולא יכולתי יותר לשאת את זה.
מיהרתי להתרחק מהשולחן שלהם, ידיי רעדו והנחתי את המגש על הדלפק.
העמסתי עליו עוד עוגיות מוכנה לקחת אותו לשולחן אחר.
מישהו נעמד לידי ולקחת עוגיה מהמגש.
הרמתי את מבטי ועיניי פגשו את עיניו של אדוארד.
הוא לקחת את העוגיה "תודה"
הנהנתי "בבקשה"
ידו שהייתה עדיין על המגש נגעה בעדינות בידי שאחזה בו.
עמדנו מספר שניות, מבטים זה בזה.
"תזכרי את הלילה" לחש והתרחק.
נשמתי נשימה עמוקה.
"תחלמי איזבל. את חזקה"
המשכתי למלצר ולא הבטתי יותר לכיוון השולחן בו ישבה משפחתי.
אחרי חצי שעה המשפחות סיימו לאכול ושקט הסתרר באולם.
מצלמות בשידור חי נדלקו שוב והמלך עלה לדוכן קטן.
"ערב טוב לכולם!"
מחיאות כפיים נשמעו ואני הבטתי לכיוון של ניקולאס.
מבטו היה נעוץ בי ומיהרתי להסב את מבטי.
"תושבים יקרים, אנחנו בערב חגיגי, ערב שבו הזמנו לארמון את משפחות האצולה ואיפשרנו לכם גישה לראות מה קורה בארמון.
כפי שכולכם יודעים בני הנסיך עומד לרשת את מקומי ולהפוך למלך בקרוב.
אני מזמין אותו לבמה, שישא נאום"
מחיאות הכפיים נשמעו שוב והבטתי המלך שמפניה את מקומו לאדוארד שעלה על הבמה בחיוך שכל כך התרגלתי לראות.
"ערב טוב מנואל!" הוא אמר בחגיגות והניח את ידיו על הדוכן. בשנייה שמחיאות הכפיים נרגעו הבחנתי בלחץ על פניו אבל הוא מיהר להמשיך לדבר "כפי שכולכם יודעים אני מגיע בקרוב לרגע בו ארש את הכתר מאבי.
במשך ארבעים שנה. מלך אבי המלך על הארץ הזאת בגבורה וביד רמה.
ועכשיו עליי לרשת את מקומו.
אני יודע שאתם חשים אי ודאות, בעיקר בגלל האירועים הביטחוניים האחרונים.
אני מבטיח לכם, שאני חש פחד גם.
לרשת את הכתר, למלוך עליכם ושלא תאהבו את דרכי.
אך באותה מידה שאני כנה אתכם אומר לכם שאני מפחד, אני יכול להבטיח לכם, שבטחונכם ואורח חייכם יהיו בעדיפות העליונה.
אני יודע שיש לרבים ממכם הפסגות עלי.
על מה שראיתי בזירה, על מי שאני נראה בעינכם.
אבל אני מקווה שתוכלו לשים את זה בצד ולראות מי אני באמת, אני מושיט לכם יד ואני מקווה שתושיטו לי חזרה, וביחד נמשיך את שלטונו של אבי, וממלכתנו תשגשג, תודה לכם"
אדוארד ירד מהבמה וראיתי את אביו לוחץ את ידו
באותו רגע לא חשבתי שום דבר חוץ מגאווה.
"עכשיו אתם מוזמנים לסיור בארמון" אמר המלך ומשפחות האצולה מיהרו לקום.
תפקידנו נגמר ויצאתי אל החצר לשאוף קצת אוויר.
הרגשתי שמישהו התקרב אליי, כשהסתובבתי ראיתי מולי את ניקולאס "שלום אחותי".
"ניק" שמו יצא מפי בקול חנוק.
"אני לא מאמין שזאת את" לחש "מצאתי אותך סוף סוף"
הוא התקרב אליי ומשך אותי אליו.
חיבקתי אותו חיבוק חזק.
היה לו ריח של בית.
דמעות עלו בעיני "התגעגעתי אלייך כל כך"
הוא אחז בידי והתיישבנו על ספסל האבן בחצר "מה את עושה כאן?"
הבטתי בו "לא ידעת.."
"את נעלמת לשנה! אבא ואמא אמרו שברחת מהבית אבל לא הבנתי איך זה הגיוני! את אחותי, הכרתי אותך יותר טוב מכולם, למה עזבת אותי איזבל?"
הרגשתי שלקחו סכין ושרטו את עורי.
"זה מה שהם סיפרו לך?" מילמלתי בחוסר אמון.
"אבא ואמא מכרו אותי לארמון ניקולאס!" צעקתי "בלילה, באו ולקחו אותי שומרים. ואז שנה אני כאן, בגללם! כי כל מה שעניין אותם היה כסף!"
הוא הביט בי המום "אני חיפשתי אחרייך בכל מקום חודשים.. סתם.. הם ידעו שהיית פה ולא אמרו לי..
הם ראו כמה סבלתי..."
מבטו היה מושפל "אלוהים איזבל אם רק הייתי יודע.. אני הולך אליהם עכשיו!"
הוא נעמד על רגליו ומיהרתי לתפוס בזרועו "אל תעזוב אותי שוב.. בבקשה.. "
הוא הסתובב אליי "אני לא"
הנהנתי ובאתי להרפות מידו כשראיתי את הורינו מתקרבים.
"ניק" לחשתי והוא הסתובב לעברם מחזק את אחיזתו בידי.
"קדימה ניקולאס צריך לזוז" אמר אבא בקול מכני.
"באמת?" שאל ניקולאס, הכעס בקולו הרתיע אפילו אותי.
"לא שלום? לא סליחה? אתם לא מתכוונים להגיד לה שום דבר?"
"לא שהמילים שלהם יכולים לעזור" מילמלתי.
אמא הביטה בי בקיפאון "אין לנו על מה להתנצל, עכשיו תבוא ניקולאס, הכרכרה מחכה"
"שהכרכרה תלך לעזאזל. וגם אתם"
דממה השתררה כשמילותיו של ניק הוטחו אליהם.
אבא הביט בו "הגזמת"
"גם אתם, איך יכולתם לשקר לי במשך שנה שלמה? לא, עזבו אותי, איך יכולתם למכור אותה, את בתכם הקטנה לארמון?!?"
אמא הביטה בו ואז אמרה בקול נטול רגש "אין לנו בת. עכשיו אתה יכול לבחור, או להישאר כאן, עם המשרתת, או לבוא איתנו"
היא הסתובבה והם החלו ללכת.
הרפתי מידו של ניקולאס רצתי וחסמתי להם את הדרך.
"תביטי בי אמא" סיננתי "תביטי בי כשאת קוראת לי משרתת ואומרת שאני לא הבת שלך"
היא הביטה בי אבל לא אמרה דבר.
הורדתי את ידי "לך אין שום סיבה להגיד שאני לא הבת שלך, לי לעומת זאת יש סיבה מוצדקת לומר שאת לא אמא שלי, אמא בחיים לא הייתה עושה דבר כזה לבת שלה"
"בואי נלך מורגן" אמר אבי, אחז בידה והם עקפו אותי והתרחקו.
לא הרגשתי שום רגש.
הלב שלי נאטם.
"ברור לך שאני לא מסוגל ללכת איתם נכון?" שאת ניקולאס ואחז בכתפי.
"אז מה תעשה?" שאלתי.
הוא הניד בראשו וחיבק אותי "נכון לעכשיו, מצאתי אותך, זה כל מה שאני יודע"
וחיבקתי אותו, את אחי, המשפחה היחידה שנותרה לי.