צרות של עשירים (M×M)

אפילוג

אזזזזזזז
אחרי הרבה יותר מדי זמן, קבלו אותו, ה-א.פ.י.ל.ו.גגגגגג טהטהטםםם.

ושתדעו לכם שהיה חי סוף סוף זמן לסיים אותו רק בזכות זה שאני חולה לי בצבא. אז קחו את דמעותיי וכאביי וקראו את האפילוג הזה! (או שלא, לא יודעת, אני לא אכריח אתכם).
זהו, נא להנות מכמות הקיטש המוגזמת שנכתבה כאן.
תהנו ❤️

.

תומאס בישל.
ניחוח נעים ומתובל באיכות של מסעדה אפף את אוויר הדירה הגדולה, משרה תחושה חמימה וביתית וחודר גם לחדר השינה שדלתו הייתה פתוחה לרווחה. זה עשוי היה להשרות בבארי המנומנם תחושה נעימה ובטוחה גם כן, אך במקום זאת, מצא עצמו מגלגל את עיניו לעומת התבשיל הכנראה מושקע שעלה מן המטבח המשותף שלהם.

ועל אף גלגול העיניים האיכותי שלו והאנטיגוניזם הקל שלו לבאות, ישב בארי כחצי שעה לאחר שהתעורר מול שולחן המטבח, מול בן זוגו, והרים לפיו כף עמוסה בתבשיל המעולה שהכין תומי. הוא המתין לרגע בו תומאס יחשוף את תוכניתו הזדונית והמוכרת, וישוב לעשות לו את ''השיחה''. לפעמים הפוץ האהוב שלו היה צפוי מדי.

ובכן, על מה לעזאזל בארי מדבר ולמה הוא לא מוכיר תודה לאדם המופלא הזה שישב מולו ועמל על ארוחת הבוהוריים הנהדרת שלו?
טוב, מסיבה פשוטה מאוד.
כאשר אתה חי עם מישהו במשך יותר משנה, אתה לומד להכיר אותו. אתה גם מכיר חלק מהמניפולציות שלו. וזו, ללא ספק, הייתה מניפולציה. תומאס היה שקוף לפעמים, אבל בארי לא לקח לעצמו את הקרדיט מאחר והפוץ האהוב שלו לא ניסה להסתיר כלום במילא.
אז כן, זו הייתה עוד ארוחת פיוס נהדרת לשיחה שכנראה תומאס יעשה לו בעוד אחת,
שתיים,
שלוש-

"איך האוכל?"
הא, בארי ידע מה הוא עושה, הולך סחור סחור כדי לרכך אותו! מנוול. זה לא יעבוד לו הפעם.
בארי השיב בפה מלא עדשים וקינואה (כי, כאילו, תומאס והבריאות המוגזמת שלו. למה הם אף פעם לא יכולים לאכול פשוט פנקייק מושחת וזהו?), "מעולה."
והנה, הפוץ שלו ויתר על מחוות הפיוס השונות וכבר דיבר, ישר ולעניין כפי שרק תומאס קפלן מסוגל. "אתה לא חושב שכדאי שתתחיל כבר ללמוד? למה לדחות את זה בעוד סימסטר?"

נו טוב, הוא לא באמת כעס. הוא הכיר אותו טוב מספיק ולאורך זמן מספק על מנת לחבב את הישירות, הלעיתים מבהילה, של בן הזוג שלו. הוא חייך ברכות וגלגל את עיניו הכהות תוך כדי, "אתה חייב להפסיק להתנהג כאילו אתה אבא שלי."
ולעיתים, בצורה בלתי צפויה, תומאס הצליח גם להפתיע אותו ולשלוף משפטים כאלה, "חשבתי שזה מחרמן אותך."
הוא בלע בקולניות את הביס שלקח והסמיק תחת המבט המרוצה של תומאס, "לא אבא כזה." מחה.
הפוץ האהוב שלו חייך בלבביות ושתק, כאופיני.

בארי, שתלה את עיניו בחיוכו הנהדר של תומאס שלו, ניער את ראשו והתרומם מהשולחן בהתרסה, הוא גרר את צלחת האוכל שלו איתו ופנה לשבת ליד הפוץ המחורבן.
תומאס עקב אחרי תנועותיו במבטו, וכשבארי הרים את רגלו בהתגרות אליו, הוא עצר אותה ונעץ בצעיר ממנו מבט, לא מוותר לו מהר כל כך, "מה לגבי מה שאמרתי?"
בארי נכנע והשיב את רגלו למקומה לאחר שלא הצליח להשחיל אותו בין רגליו האיכותיות של בן זוגו. הוא גלגל את עיניו ברטינה, "טוב," משך בכתפיו, "כבר דיברנו על זה."
"אבל אתה סתם דוחה את זה ככה. זה בזבוז זמן."
"זה לא בזבוז זמן, תומי, אני חוסך."
כמובן, תשובתו המוכרת, "אני לא מבין למה אתה לא נותן לי לשלם."
בארי זנח את האוכל, שגרר איתו לשווא למקומו החדש, והניח את ידו על פניו של תומאס, מעביר אותה עליו ברכות ומנסה להסיח את דעתו… כאילו שזה אי פעם עבד. "אני לא אוהב לקחת ממך כסף. אתה יודע את זה." הוא העלה דרגה בנסיון הסחת הדעת שלו, ושוב הזיז את רגלו, מצליח הפעם להשחיל אותה בין רגליו של בן זוגו ולהזיז אותה למקום הנכון.