צרות של עשירים (M×M)

45 | כובע קטן שטוח

בוקר מופלא! ❤️

תהנו וכו'

.

אז היו שם המון אנשים. לזה הוא שם לב מהרגע הראשון. תומאס חייך, אך בארי הגיע מהר מאוד למסקנה שזה לא החיוך האמיתי של תומאס. הוא נזכר לפתע בג'ניפר שאמרה משהו בעבר על כך שאחיה לא חובב גדול של אירועים המוניים. ובכן, אם לשפוט על פי האנרגיות שהוא שידר, הוא בהחלט לא אהב אותם.
תומאס סקר את המקום בעיניו.
האולם היה גדול מאוד, מרווח, ניכר שבעלי האירוע יכלו להרשות לעצמם להנות מהשפע והפאר שהציע האולם הזה. היה שם מזנון רחב ידיים שהקדים את הארוחה המרכזית, והרבה מאוד אנשים.

"מתי מתחיל הטקס הזה?" שאל בארי.
"עוד חצי שעה בערך." תומאס פלט נשיפה ומלמל, "אה, מצאתי את ההורים שלי." הוא החל ללכת ובארי אחריו. השניים נעצרו אל מול זוג מבוגר אך מטופח, שהוכיח כי לתומאס יש גנים משובחים. השניים היו מבוגרים אמנם, ובכל זאת נראו במיטבם. לאבא של תומאס היו עיניים כחולות כמותו, ואילו אמו דמתה אל בתה.
"אבא, אמא, טוב לראות אתכם." הוא חיבק בקצרה כל אחד מהוריו.
השניים השיבו לו חיבוק ואמו חייכה חיוך רחב, "טוב לראות אותך תומי, הגיע הזמן שתתחיל לבקר אותנו קצת יותר."
תומאס השיב לה, אבל בארי לא הקשיב. הוא רק עמד שם בצד במבוכה, ממתין לתומאס שיעשה משהו עם הנוכחות הלא מתאימה שלו.

זה לא היה תומאס שהציג אותו, אלא אבא שלו, "ומי אתה?" הוא שאל, היה לו חיוך נחמד בסך הכל, עיניים חמימות ומזמינות והדמיון שלו אל בנו היה מפליא. הוא הגיש את ידו ללחיצה.
"בארי." בארי לחץ את ידו, והיא הייתה חמה ויציבה. הוא ציפה שהוריו של תומאס יהיו קרים ונוקשים כמותו.
"אייזק." אמר האב.
גם האם הושיטה ידה ללחיצה, "אבּי."
"זה, אה, זה העוזר שלי." תומאס אמר.
הוא רק קצת גרם לו לרצות להחנק ממבוכה. אך בארי בכל זאת הכריח את עצמו לחייך.
העוזר שלו, בסך הכל העוזר המזדיין שלו. זה מה שהוא.

השאלה, 'מדוע הוא פה' ממש התנוססה על פניהם של מר וגברת קפלן, אך הם עדיין חייכו בחביבות הזו שלהם.
תומאס, שהבחין כנראה בצניחת המבט שלו, הוסיף, "ג'ניפר והוא מאוד התחברו, היא הזמינה אותו." הוא לא ידע האם תומאס מנסה להקל עליו או להשתין לו על האגו.
נוצר שקט קצר ומביך בין הארבעה, ותומאס כחכח בגרונו באי נוחות, "איפה ג'ניפר באמת?"
אמא שלו השיבה, "היא עם ג'וש. הם מדברים עם הרב."
"אני חושב שאני אלך אליה, אני רוצה לפגוש את האחיין שלי." תומאס פשוט החל ללכת, ובארי שלא התרכז הבין באיחור שהוא נעלם משדה ראייתו.

ולכן, כאשר הוא הסתובב, הוא נתקל בשני הוריו של תומאס שסקרו אותו מכף רגל ועד ראש.
"בן כמה אתה יקירי?" טוב, גברת קפלן נראתה רצינית אך חביבה, כמו ג'ניפר. שיערה היה מושלם, חום בהיר, גלי ושופע למרות גילה. היא לבשה שמלה שחורה מהודרת והתאפרה בטוב טעם.
"עשרים וארבע, גבירתי."
"קרא לי אבּי. ואתה ממש צעיר! כמה זמן אתה עובד אצל תומי?"
"אה, קצת יותר מחצי שנה, אני חושב."
האבא, היה נראה מעט יותר רציני. אבל עדיין לא מתקרב למדד הקרירות והרצינות של עורך הדין שלו. לאבא היה על הראש מעין כובע לבן קטן משונה, שטוח, והוא לבש חליפה איכותית. הוא, לעומת אשתו, דווקא הקריח. זה גרם לבארי לחשוב האם תומאס יקריח בגיל מוקדם ובאיזה גיל זה יהיה.
האבא אמר, "אתה יהודי?"
"לא, מר קפלן." בארי רצה ללכת משם.
"תומי לא הבהיל אותך עד עכשיו?" שאל מר קפלן האב.
בארי חייך כדי להיות בקו ישר עם החביבות של השניים, אך לא הגיב.
אבּי אמרה, "הוא יכול להרתיע, אם לא מכירים אותו."
בארי נשם עמוק, חייך, הנהנן, ואז שאל במחשבה שזו הצורה המעניינת והמקורית ביותר שמישהו אי פעם התחמק בזכותה משיחה מביכה, "איפה השירותים?"

רק כדי שזה יהיה אמין, הוא הלך לשרותים. הוא גם עשה את צרכיו כי הרגיש אידיוט פשוט להכנס לשם. בארי רחץ את ידיו קצת יותר מדי זמן בלי כוונה, עד שאדם נוסף פנה לרחוץ את ידיו. גם לאדם הזה היה כובע קטן שטוח על הראש. הוא הניח לעצמו שזה חלק מפרטי הטקס. בארי יצא במהירות מבית השימוש וחיפש את תומאס בעיניו. הוא מצא אותו והלך אליו, רק מעט מבהיל אותו כשהוא תפס בזרועו.
תומאס ניער את מגעו, "בארי, באת בזמן. מתחילים עוד רגע."
אז הם עמדו זה לצד זה בשקט, בזמן שהחלו להתגודד אנשים לידם. רוב הגברים חבשו את הכובע הקטן הזה, והוא הרים את מבטו אל ראשו של תומאס וגם לו היה כעת כובע קטן על הראש.

בארי החזיר את מבטו אל מוקד תשומת הלב. מולם, על כיסא גדול, גבוה ומהודר מעץ ישב לו בחור צעיר, נאה מאוד, גם הוא עם כובע קטן על הראש. זה היה ג'וש, הבעל של ג'ניפר. על כתפיו של הבחור נחה לה שמיכה לבנה צמרירית ממנה השתלשלו חוטים בהירים.
לידו, אבל לא מאוד קרוב אליו, עמדה ג'ניפר, יפהפיה כמו תמיד עם שמלה כחולה מפוארת וחיוך כה זוהר שהאדם הממורמר ביותר יכול היה להתעודד ממנו.
ומול הזוג המאושר, עמד בחור מבוגר עם זקן שופע, חליפה שחורה וכובע רחב שוליים. הבחור המבוגר התעטף גם הוא בשמיכה צמרירית כמו של ג׳וש. הוא היה נראה רציני ושקול, והוא החזיק בידו סכין קטנה. הבחור המבוגר עם הזקן זז קצת, ובארי הבין שעל ברכיו של האב המאושר, על כרית לבנה גדולה, היה התינוק שלהם.

בשלב הזה הוא בהה בכל מה שהתרחש בעיניים חצי מבולבלות חצי מסוקרנות. הוא ניסה לחשוב במוחו מה הפשר של כל הטקס הזה ולמה יהודים מלים את התינוק שלהם למול עשרות אנשים במקום לעשות זאת בבית החולים עם היוולדו.
אחרי שהאיש עם הזקן… טוב, חתך, הוא אמר, "ויקרא שמו בישראל," ואז הוא קירב את אוזנו אל ג'וש שמלמל לו משהו בשקט, והאיש עם הזקן אמר בקול, "איתן."
הקהל הריע באופן מנומס למדי ובארי רצה שכל האירוע הזה כבר יגמר.

מאחר ותומאס השתדל לא לתקשר איתו גם בזמן הסעודה הגדולה, בה ישב אמנם לצידו, אך לא החליף איתו מילה, בארי התנצל בנימוס וקם מן השולחן. לא היה לו מושג ממש מה לעשות כרגע עם הקיום שלו באולם הזה, שהיה מלא באנשים רבים מדי אליהם לא היה לו אף קשר. אנשים מלבל אחר של חברה, שבאו מרקע אחר, חינוך אחר, ובאופן כללי נראו כל מה שבארי לא היה.
זה גרם לו להיאנח בתסכול ולהתרחק מהסעודה הגדולה. בארי סקר את האולם, מחפש בעיניו אחר יציאה. משמצא את שחיפש, הוא החל לצעוד לכיוון. הוא החליט לשאוף קצת אוויר, לא משהו מוגזם. כשהם נכנסו הוא ראה מרפסת גדולה, פתוחה, אז הוא רצה ללכת אליה ולהתמרמר בה לבדו.
הוא צעד בערך חמישה צעדים, נטול תשומת לב למתרחש, לפני שללא כוונה נתקע בגב של אדם זר. האדם הסתובב מיד לפשר ההפרעה, ובארי, בארי כמעט קיבל התקף לב.

הוא סקר את הפנים ההם ללא בושה, מביט מבוהל על כל תו ותו בפנים היפים. עיניו נעו הנה והנה, ברכיו מעט רעדו, והוא ניסה לעצום ולפקוח את העיניים רק כדי להבין שהוא מדמיין.
אבל לא, אלה היו אותן פנים, רק בוגרות יותר. אותן פנים של האדם אשר בתמונתו הוא בהה אינסוף פעמים, אותן פנים שבארי הצטער שאינן עוד, אך קינא בהן מצד שני. הוא בהה, חצי מבוהל חצי מבולבל, בפניו של בן זוגו של תומאס.

"אתה בסדר?"
אבל בארי פשוט שאל, מגמגם, "ג'י-ג'ימי?"

.

רגע מה 😐
מה הקשר ג׳ימי עכשיו?

מוזמנים לשתף מה אתם חושבים על הסיטואציה ❤️
יום מבורך 😇