צרות של עשירים (M×M)

33 | שאלוהים יעזור

בוקר טוב ואפילו מלבב, אם כי אני צמה (צום גדליה), ככה שאולי כדאי שתטילו בספק את עניין הבוקר טוב.
אבל! נשארו לי עוד בסך הכל תשע וחצי שעות לצום אז אני חיובית.
בכל מקרה, תהנו! ❤️

.

משפחתו ניסתה לשלוח אותו לבית גם בסביבות הצהריים. אך שוב, היא נחלה כישלון. שוב, הוא קם רק כדי להתפנות. הוא לא נגע בפלאפון שלו בקושי, אלא רק כדי להודיע לראיין מדוע הוא לא יכול להגיע כרגע לבר.

ואם כבר ראיין, הנה הוא היה, בשעת צהריים מאוחרת. גופו הארוך נטה קלות לכיוונו ועיניו הטובות העבירו עליו מבט מלא רחמים. "היי." הוא פתח.
"מה אתה עושה כאן?" שאל נטול כוחות.
"רציתי לדעת מה איתך."
הוא היה כבד מכדי להגיב. 
"תן לי לקחת אותך לבית בארי."
הוא הניד בראשו לשלילה. ליבו מכווץ וראשו הולם בחוזקה.
"אתה רק מזיק לעצמך," ראיין כופף את ברכיו כדי להביט בו בגובה העיניים. "זה לא ישנה לאח שלך דבר אם תקום או לא."
הוא לא השיב.
"בבקשה בארי, בוא רק תקום ונעשה סיבוב במקום."
אותה שתיקה, ומבט כבוי מכל ניצוץ שליטף את הרצפה בעיניו.

גם ראיין שתק לכמה רגעים ארוכים, ואז הוא שלח את ידו ותפס בידו של בארי, "קום." ציווה.
בארי ניער אותו.
"לעזאזל בארי," הוא דיבר בשקט, "בחייך."
בארי משך באפו ולא הביט בראיין, "למה אתה פה?" הוא שאל שוב, קולו תהומי וחנוק.
"כי אני דואג לך."
"אני בסדר."

אנחה כבדה נפלטה מבין שפתיו בעוד הוא התרומם בחזרה לעמידה זקופה והביט בבארי מלמעלה. עיניו מלאות הרגש ננעצו בו וסקרו את פניו העייפים. "בארי, אתה נראה כאילו לא אכלת שבוע."
לא היה לו מה לומר.
"אתה תזיק לעצמך."
ראשו פעם בכאב ועיניו נעצמו לרגע ללא שליטתו.

ראיין שוב התכופף, אך הפעם הוא התיישב על הכיסא לידו והניח יד חמימה על כתפו. בארי נרעד.
"למה אתה לא מוכן לקום?" קולו היה עדין כששאל, מקווה בכך להוציא מבארי מילה כלשהי.
בארי בהה בקיר למולו לרגעים ארוכים, חסר תזוזה, ועיניו נמלאו עצב כבד. כשהוא דיבר, הוא לא הביט בראיין, אלא המשיך לבהות בקיר המדכא של בית החולים, "זו אשמתי."
"מה אשמתך, שהוא נפצע?"
הוא הנהן.
"למה לעזאזל אתה חושב שזו אשמתך?"
שוב לקח לו זמן לדבר, "הוא בא לבית. ואני לא נתתי לו להכנס. אם הייתי מכניס אותו לא היה קורה לו כלום."
לפתע ידיו של ראיין התכווצו בכעס, וכך גם התכווצו עיניו כשהוא דיבר, "אתה צוחק עליי נכון? אני ממש מצטער לומר לך בארי, אח שלך הביא הכל על עצמו."
"זה לא מגיע לו."
ראיין נאנח בספקנות, "אתה לא יכול להסתובב ברחוב כמו גנגסטר ולצפות מהקארמה להיות לצידך. אוקיי? אח שלך הכניס את עצמו להכל, וזו לא הבעייה שלך. להפך, תחשוב מה היה קורה אם הוא היה בבית איתך ועם המשפחה שלך בזמן שהאנשים שחיפשו אותו היו מגיעים?"

הוא ידע שראיין צודק, הוא ידע שכל מילה שלו נכונה, הוא ידע שגבריאל סיכן כבר את משפחתם בעבר. ובכל זאת, הוא לא הצליח להתנער מתחושת האשמה ששיתקה אותו למקומו. עיניו הוצפו דמעות ששוב, בעינוי, סירבו לרדת. הוא חיבק את עצמו. "חשבתי שאני שונא אותו."
"אוי בארי." ראיין לחץ את כתפו בחום וחיבק אותו אליו.
"הייתי בטוח שאני לעולם לא אסלח לו. למרות כל מה שהוא עשה, אני לא מצליח להתמודד עם המחשבה שמשהו יקרה לו."
"הוא אח שלך, וזה טבעי שתפחד עליו ותרגיש חרד לגורלו. אבל אל תאשים את עצמך."