צרות של עשירים (M×M)

54 | תירוצים

אוקיי אז בעיקרון תכננתי לפרסם את הפרק הזה ממש ממש סמוך לפרק האחרון לפני האפילוג כי הוא קצר ממש, אבל אני קצת מתעקבת איתם 🙈
אז סליחה על האורך, מקווה שתהנו ❤️

והרי אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, "כל המוסיף גורע" ולכן הפרק קצר אך רלוונטי. זהו. אל תמותו. ערב נאה 😇👌🏻

.

"אני באמת מרגיש לא בנוח תומי."
"נסיים ונלך." זו הייתה הפעם השנייה שג'ימי טען כי אין הוא חש בנוח במסעדה היהודית בה ישבו, שהייתה קרובה לשכונה שלהם בוושינגטון. אך לא היה לו אף בסיס הגיוני לתחושה הזו.
"אולי נלך עכשיו?" התעקש.
"בחייך ג'ימי, תהיה הגיוני. מה כבר יש פה שמפריע לך?"
מבטו של בן זוגו היה מעורער, "לא יודע. משהו בבחורים האלה שנכנסו מקודם מלחיץ אותי."
"אבל אנחנו יושבים רחוק מהם."
לרוב ג'ימי היה סבלני, אך הפעם הוא נשף בתסכול ועיניו טיילו במסעדה ועל האורחים שלה. "בסדר, עדיין, אני רוצה ללכת מכאן."
תומאס נאנח, נו שיהיה, "בסד-"
צלצול רועש שבקע מהנייד שלו קטע אותו. תומאס מלמל התנצלות והרים את הנייד לפניו, "זו שיחה חשובה ג'ימי, בסדר? מבטיח שנלך מכאן עוד כמה דקות."
ג'ימי שלח לו מבט לא מרוצה.
"מצטער, אני חייב לענות."
"טוב. אני מניח שזה בסדר אם אמתין כמה דקות."
תומאס ענה לשיחה כדי שלא תתנתק. הוא חייך אל ג'ימי כשהתרומם ושלח לו ללא קול, "אני אוהב אותך."
ג'ימי חייך לו בחזרה, ובמבט האוהב הזה שלו אמר בקול, "גם אני."

.

תומאס התעורר לצליל חזק שדפק באוזניו כמו פצצה מתקתקת. עיניו נפערו, ליבו הלם במהירות, וידו גיששה אל הפלאפון שלו לכבות את השעון המעורר שחדר אל שנתו.
הבוקר היה שמשי, אבל היה לו קר כשהוא נחלץ מהמיטה שלו על מנת להתארגן בזריזות ליום הארוך שלפניו. הוא נכנס למקלחת כדי להתחמם כמו שצריך, והתארגן בזריזות כשיצא ממנה. הוא עזב את ביתו לבוש ומצוחצח.

.

היו צרחות, היו רעשים והלמות וההדף היה מטורף. הייתה בהלה המונית ואנשים רצו ונהרו והתרוצצו באימה, כל אחד למקום אחר, מתפזרים ברחוב כמו כוס זכוכית שונופלת ורסיסיה ניתזים לכל עבר. הוא לא שמע את הצרחות. הוא היה קרוב מדי למסעדה בשביל שהדף הפיצוץ יגרום לעיוות זמני בשמיעתו. הוא גם לא רץ במנוסה מוחלטת מהמקום, אלא שהוא דידה לא יציב, צולע ומטושטש, היישר לכיוון המסעדה. מגלה את הכניסה מרוסקת לחלוטין, וחש כיצד פורחת נשמתו מגופו מרוב פחד.
הוא היה סחרחר, לא יציב, כשהחל לחפש אחר כניסה נוספת למקום. הוא חיפש ביאוש, ועיניו החלו לראות נקודות שחורות ומן מסך מעורפל של היקום סביבו. אך הוא המשיך לתור אחר כניסה כלשהי, עד שהוא קרס ונפל מחוסר הכרה על הקרקע.

.

"אתה בסדר?"
תומאס הרים את עיניו הכבדות אל עבר הקול. זו הייתה קרן, המזכירה שלו, שכבר הייתה אמורה לצאת לביתה.
"הָה?" הוא לא היה מרוכז דיו להבין את שאמרה.
"שאלתי אם אתה בסדר."
"כן." הוא נעץ בה מבט חד, גבתו התרומה מבלי שהבחין בכך, "למה שלא אהיה?"
"טוב, אתה לא בחור שמח וקופצני, אבל אתה נראה רציני וקודר מבדרך כלל."
אם קרן שואלת אותו שאלה ישירה כזו, שאינה קשורה בשום אופן לעבודתם, כנראה הוא באמת נראה גרוע. באופן כללי הוא לא זוכר יותר מדי שיחות סרק ופטפוטי שווא בין העובדים שלו מאז שהקים את המשרד. כלומר, אולי עורכי הדין שלו בינם לבין עצמם כן, אבל הוא עצמו לא ממש היה בחור שיתופי ופטפטן.

"עייף." הוא ענה לה.
"זה רגיל. כולנו עייפים, אנחנו מתעסקים בעריכת דין."
הוא לא השיב לה הפעם, תוהה לעצמו מה עליו להגיד.
"אתה נראה כאילו אח שלך מת."
הוא שוב הרים גבה. "אין לי אח."
"כי הוא מת?"
"לא היה לי-" הוא מצמץ בעיניו, "את לא ממהרת לבן שלך?"
קרן, שהייתה בחורה חכמה, בבירור הבינה שהוא ניסה לנפנף אותה ממנו, אך היא התעקשה והשיבה, "הוא אצל אבא שלו היום." היא בחנה את פניו, ותומאס חשב שיש להם הרבה במשותף. קרן, כמותו, לא מדברת הרבה מעבר למה שנחוץ לעבודה. היא קרירה ומכנית, רצינית ומחושבת, ומידת ההתנשאות שלה היא בדיוק באמצע בין להרשים ללהציק. היא המשיכה לדבר, "אתה יודע, זה לא פשע לדבר גם על מה שלא קשור לעבודה."
תומאס לא השיב. לא היה לו מושג מה להגיד. הוא לא מדבר על הדברים האלה.
"נו?" דחקה בו.

הוא נאנח. טוב, הימים האחרונים היו כל כך מעיקים, שלדבר על כל החרא הזה בטח לא ישנה הרבה. "יש איזה... גבר, שאני," זה הרגיש ביזארי ומטומטם לדבר על החרא הזה עם המזכירה שלו. הוא מתח את המשפט, "מחבב." החליט לבסוף להגיד.
קרן הביטה בציפייה שימשיך, אך כשהבינה שהוא שב לשתוק דחקה בו שוב, "ו...?"
"וזהו."
הפעם היא זו שהרימה גבה, "מה זהו? זה לא הסביר כלום."
"אין מה להסביר. הוא... אנחנו, כבר לא בקשר."
"למה?"
"כי ככה החלטתי." הוא רצה לסיים עם השיחה הזו, בחייו.
קרן נעצה בו שוב מבט קריר ונבון, "הוא רצה אותך גם?"
תומאס הנהן.
"אז מה קרה?"
בדיעבד, לא היה לו מושג איך הוא הרשה לעצמו לומר זאת. אך באותו רגע, המילים יצאו ממנו בטרם הספיק לחשוב עליהן בכלל. "קיבלתי רגליים קרות."
"אז למה שלא תגיד לו את זה?"
"זה לא פשוט כל כך."
"למה לא?"
תומאס שקל לפטר אותה אם היא תמשיך לשאול שאלות כאלה. הוא בכל זאת שיתף פעולה, "כי, את יודעת, החיים שלנו שונים... לא יודע."
באותם רגעים קרן העניקה ל חיוך רגיש, ועל פניה טיפס מבט נעים, היא אמרה במן רוך כזה שאמא שלו נהגה להשתמש בו כשהיה ילד. "אתה יודע מה אני שומעת?"
הוא הרים גבה שואלת.
קרן אמרה ללא היסוס, בחיוך מוכיח, "תירוצים."

.

תירוצים. זה כל מה שנשאר לייייי. התירוצים שאת שלחת ליייייי

לילה נאה חביביי!