۷ƙ|נצחיות ושמה חיים.

∞:פרק 39.

kt_lovems

;החיים היו יפים ויישארו יפים בלי להרוג אף אחד.

(תגובת הקוראת, בסיפור נסיכה לא מושלמת🤭)

-⊱✫⊰-

בתום ארבעה שעות אל תוך אמצע הלילה כבר זה קרה.

המסדרון היה שקט. ג'אנקוק היה מצונף בפינה. נשען על הדלתות בראשו. פניו חתומות. שרידי דמעות על פניו. עיניו אדומות. לחייו החיוורות העמיקו. רק כעת הבחנתי שרזה כל כך במהלך השנים. מלקה את עצמי שכמה שחשבתי שהיה לו קשה בלעדיי, לא באמת הצלחתי לשער ממדים נכונה.

הדלתות נפתחו. מיטה התגלגלה ממנה באטיות בידי אחים עייפים אך עם מבטים מחויכים. מרוצים. ניצחו את מלאך המוות. סרקתי את פניו של הנער השכוב עליה. פנים טהורות. מסכת חמצן עליו. ידיו שמוטות.

"משפחת קים". הסתובבתי אל הרופא שהתקרב אל המשפחה העומדת. עוקבת אחר בנם בעיניים דואגות. "בנכם יצא בעזר האל מכלל סכנה. הניתוח נחל קצת קשיים בגלל הדם הרב שאיבד אבל הוא צלח. עלינו לשים אותו במעקב כעת לכמה ימים. נכון לעכשיו נכניס אותו למנוחה. תוכלו להיכנס אליו." חייך אל המשפחה המוקלת. האם והבת מוחות דמעות רותחות של הקלה.

"ההרדמה תפוג תוך כמה שעות. אנו משערים שיתעורר בשעות אחר הצהרים". כעת כבר היה בוקר. הבחנתי. רואה את החלונות שהחלו להיצבע בזריחה. ציפורים כבר קמו. החושך סרר. אך עוד קצת וייעלם.

עוד קצת...

המשפחה נפנתה ללכת אל חדר בנם. לונה התקרבה אל אחי, מניחה יד על כתפו. לא נראה שנרתע. "ג'אנקוק... הוא בחדר מנוחה כעת. הבה נלך לשם בסדר? קום מהרצפה הקרה". התחננה אליו בקול רועד.

אחי לא השיב. מבטו חתום על הרצפה. חתם מלחמה.

"לונה אנחנו נבוא עוד מעט". אמרתי בזהירות. מתקרב אל אחי. כשנעלמה מעיני, תפסתי ביד אחת שלו וכרכתי סביבי. יד שנייה תומכת במותן ועוזרת לו ללכת. נראה כאילו והתעורר מטראנס בו שהה לכמה רגעים. הוא הביט בי באי הבנה. מביט בדלתות. בוחן את המסדרון. מבטו מאוים.

הוא הדף אותי. נתמך בקיר עם נשימה עמוקה. "אל תאמץ את עצמך. איני רוצה שכתוצאה מכשל רפואי תצנח שוב לתרדמת שלך". מירמר בטון חלש. חורק.

"ג'אנקוק..." נאנחתי. מביט בו ברחמים.

"אל תאנח לידי". מלמל בטון קצת זועם אך עדיין נותרה בו הריקנות שלא אהבתי. מה אעשה כעת?.

הבטתי בו. מהלך בצליעה, נתמך בקירות.

אולי אשחרר?...

-

"אני אלך הביתה. אכין לקטנים אוכל. תישאר יחד עם טאהיון. לונה תעזור לי".

"הוא לוודאי יהיה רעב כשיתעורר".