;גם דברים שאינם קיימים, בכוחם להשפיע.
-⊱✫⊰-
החיים קשים. זאת מטרתם. למה שאוסיף קושי נוסף?. וכך בדיון עצמי הצלחתי לסגור יפה את אירוע אוטובוס לילה עם נהג אלמוני. מעדיף לצבוע את השמיים האפרוריים שלי בקצת ורוד. לא נכנע לשחור.
אני חייב להראות שהחלמתי. אסור לי להשען יותר מדיי על אנשים.
הם יעזבו. יימאס להם.
ברלפקסים שייסדתי בי הכרחתי את עצמי בין לילה להתרפא. חיצונית. הפנימי יגיע אחר כך. לא נורא. "אתה בפיגור חומר". מיידע אותי ג'ימין כשאני מסדר את התיק. השפלתי מבט. כבר לא בטוח במה שאני רוצה לעשות בחיים.
אולי לפרוש?
"אתה לא מגיע היום לעבודה?". שאלה אותי.
נשכתי את שפתיי. האמת שלא רציתי לבוא. לא היה לי כוח לכלום. במיוחד לא ללימודים שרק הרימו בראשי נורה אדומה. "סוגרים מאוחר היום?". שאלתי בזהירות.
"כן". ענתה. קולה עייף. אין לה כוח. כמוני. "אם כך אגיע". חייכתי אליה מעבר לפומית. הייתי מקריב את כל כולי לאנשים שאני אוהב. גם אם סבלתי. רציתי שרק יחייכו. "תשרדי גיבורה שלי עד אז הלא כך?". עודדתי.
"ברור". ענתה מידית כשהעייפות עדיין שם. לפחות היא פתוחה איתי. נוח לה איתי. מרגישה בטוחה לשתף הכל גם חולשות. לא כמוני. מרגיש שנייה אחרי מעמסה.
הבטתי מעבר לחלון, מהרהר במקצוע אותו אני לומד. בסיבה בה בחרתי לא ללמוד את מה שאני כן רוצה. עיני התמלאו דמעות לפתע, גורמות לי לכחכח ולהעלים אותם במהירות. מתעלם מהמרירות. מבין דבר אחד.
אם הלימודים הנוכחים יהפכו בלתי נסבלים. יהפכו קשים. ומזיקים פיזית ונפשית. והמטרה לא תהיה שווה אותם- אני-
מה? מה ג'אנקוק?. שתקתי לעצמי בראש. נכנס לעבודה ולא מקבל תשובה. חייכתי אליה עוזר לה עד הסגירה כשבתוכי אני קלחת של מחשבות. כמו תמיד. חושב יותר מדיי על כל דבר. וממי אני ככה. אולי מאימא? מהיכן אדע?.
"איך אתה?". היא מנערת אותי מהמחשבות. מסתכלת אליי במבט שונה.
"אני בסדר, איך היה היום?". חייכתי חיוך גדול, מנקה את החדר הראשי. "בואי נסיים כאן רק על מנת שנוכל לתפוס את האוטובוס שבא עוד כמה דקות". גרפתי במהירות.
"אין צורך, אחי יבוא לקחת אותנו". ביטלה את דבריי עם תנועת יד קלה. גורמת לי לעלות את ראשי. "טאהיון?". הולדתי תקווה.
"לא נראה לך? ממתי הוא מגיע לאסוף אותנו. התכוונתי לטאהיונג טיפשון". צחקקה. עוזרת לי לסיים לפני שלקחה את התיקים שלנו, מגישה לי. "אם אני לא טועה הוא כבר אמור להיות כאן". הביטה מעבר לחלונות, עיניה נדלקות לפתע כשרכב נראה נכנס לחנייה, פנסיו מאירים את המקום.
YOU ARE READING
۷ƙ|נצחיות ושמה חיים.
Romanceהיה לו חשש כבד. הוא רצה למצוא עולם משותף. אדם שיהיה לו לכל החיים. "הפחד הוא הגרוע שברגשות; משתק את הלב ואת הנפש." [אנטואן דה ריווארול.] חיים אינם לתמיד. אהבה גם היא אינה פורחת מבלי שיעבדו עליה. יכולה להיעלם. והמשאלה היא לאחד את שניהם ולקיים בהם...
