۷ƙ|נצחיות ושמה חיים.

∞:פרק 36.

;אומץ הוא לא לפחד להרגיש פחד.

-⊱✫⊰-

עבדתי בחריצות. ניקיתי. סידרתי. מילאתי פקודה. כשהסתיימה המשמרת וראיתי את לונה הנכנסת פנימה למקום עבודה שעזבתי, בעודי מציץ מהתחנה, נשמתי עמוק.

כאשר הגעתי למסעדה- עבודתי הבאה בתור, מילאתי את אותם פקודות עם יותר תזוזה. נעתי מפה לשם. ניקיתי.  הבאתי. סידרתי. תיבלתי קצת. ארגנתי ולבסוף טרקתי את הארון ויצאתי לאוויר מבלי לומר שלום.

עייף מדיי.

הייתי חייב כוחות. כמעט הייתי ממוטט.

מהכל.

מהימים שעברו עליי. מהבחירות שעשיתי. אך בעיקר, ובעיקר, ואלו היו הקשיים שלי שליוו אותי בכל חיי והבעיה הגדולה ביותר שלא הצלחתי לפתור.

חשיבה על מוד מצב אינסופי.

חשבתי בכל שנייה. בכל רגע. בכל דקה. בכל תזוזה של עבודה. גם כשחשבתי על משהו אחר חשבתי על דבר נוסף. חשבתי על הלימודים. תהיתי מאה פעם אם עשיתי את הבחירה הנכונה בכך שפרשתי והאם פשוט בגלל שהייתי חלש באותו רגע העדפתי לפעול כך.

הרהרתי בילד שמסומן לחטיפה על ידי אבי והאנשים שמרוצצים אתו מבוקר ועד לילה. על הרגעים כילדים שסביבנו קרקרו מאות אם לא אלפי לובשי שחור ולפעמים אזרחית ומעולם לא דיברו איתי רק הגנו מרחוק.

מחשבה הורסת חלפה בי. האם גם...

דחקתי לפינה. אבל הדחקתי המון. הכל הועמס אחד על השני. ומחשבה אחת העמיסה על השנייה. חשתי בכאב ראש. ועל כולם קדח בעוז גבר.

כעסתי. חרקתי שיניים בעצבים בעודי מביט בים מולי. מהמם. חזרתי לכאן. יופי.

מכל העולם הפחד הכי נורא שלי כעת במחשבות זהו גבר. אחד ויחיד. הפחד הכי גדול בחיי. אני מפחד ממערכת יחסים. אני מפחד מגבר. ויותר מיכל אני מפחד מיחסים אינטימיים.

ידעתי שפיתחתי טראומה כתוצאה מהעבר. ידעתי שאני צריך לטפל בכך. אך לא היה לי זמן. לא היה לי כסף בעיקר. והיו חששות. וחיים שרציתי לנצל. ופחדתי.

פחדתי כל כך מהכותרת הכללית שכללה את כל בעיותיי בטאהיונג. "מערכת יחסים עם גבר". וכל המתלווה אליו. כמו משפחה. כמו דור המשך.

רעדתי למחשבה. חששתי להיות ריק. להפוך לכלום. להיות עלוב. אבל המוח המשיך לחשוב עליו. משהו בו משך. וזה לא היה רק רצון תמים שלי להיות כבול בין זרועותיו החסונות. להרגע תחת הדופק שארגיש. לנשום עמוק בחיבוקו.

היה זה גם רגש של לתת לו הכל. את כל העולם שלי. להפוך לכלום. מהסיבה שאסמוך עליו שלא ייתן לי להפוך לכזה. שיהפוך אותי למלך שלו. מלך שנותן לו וכנוע לו אבל מלך.