۷ƙ|נצחיות ושמה חיים.

∞:פרק 9.

;והלוואי ונלמד להביע כעס במילים ולא באבנים.

-⊱✫⊰-

אני לא יודע מה נתקע כשקמתי ובאיזה רגל התעוררתי.

אבל היום הלך לא משהו.

איחרתי לקורס בו הנוכחות בו הייתה חובה. נשאלתי על ידי המרצה בשאלה שהותירה אותי שותק מכיוון שמה עשיתי בחמש דקות האחרונות היה רק לבהות במרצה ולשאול האם הקיום שלי בעולם הוא נכון ואולי הייתה זו טעות של אלוקים.

ו... גופי לא היה לצידי היום גם הוא.

הרגשת הבחילה נולדה בשיעור השלישי, קרוב לחצות. ראשי פעם בחוזקה. מרגע לרגע זה הפך לבלתי נסבל. הרגשתי מוזר.

במילה אחת. מוזר.

מעולם לא הרגשתי כך. בתור ילד עברתי בחילות. הקאות. חולי גרון. כאבי בטן. וכו' וכו'.

אבל זה...

החלטתי לצאת בזהירות, מגלה שהבחילה גואה בי. שהראש חוגג. וכשלבסוף יצאתי למסדרון, מבחין בסלסלי הישיבה הנוחים שמוקמו שם, גיליתי שאני לא מסוגל לשמוע. כלום. הרגשתי שצמר גפן נכנס לאוזניי. אוטם. נשמתי והתנשפתי עמוק, מתיישב במהירות ומגלה את עצמי מזיע.

השמיעה הייתה עדיין מכובה. הרגשתי סיחרור בראשי, מסתכל לצדדים לראות שאף אחד לא מבחין במצבי.

אחרי חמש דקות בדיוק חזרה אליי באיטיות השמיעה. הרגשתי איך האוויר הקר מכה בפניי. מביט במראה התלויה מולי ומגלה את עצמי חיוור. הבחילה נעלמה. איתה הראש.

ובמקומה נולדו עוד שאלות.

וגיחוך אחד ארוך.

שעות שינה. מלמלתי לקול במוחי שביקש תשובות. אני לא ישן סדיר. זה הכל. צחקתי אליו. מבטל את השערותיו. נכנס בחזרה לכיתת הלימוד.

לא צריך להגזים בתיאורים. לפעמים סיבה פשוטה עדיפה.

למה דווקא עכשיו?. הוא עקשן. חופר הקול ההוא.

כי אולי הרגלי האכילה השתנו? ואולי גם אני ישן פחות משש שעות בכל יום?. נוטה לשניים?. יפה, עכשיו תסתום ותן ללמוד. "שנלך בהפסקה לקנות אוכל? אני רעב". ג'ימין פוזל אליי. משרבב שפתיו במתיקות.

צחקקתי ובלגנתי את שערותיו. "מה שתגיד בייבי". גיחכתי. מרוויח ממנו מרפק לצד גופי.

-

"אמא שלי?".

הגבר הנהן. ממשיך לסרוק אותי. "תפשיט אותי מהבגדים שלי גם, למה לא?. זה יקצר לך הליכים". התרסתי מולו בקול קר. נוקב בו מבט חודר.

"ג'אנקוק הולך לקבל בתחת בשעה שש". האוזנייה מצפצפת ואני מסובב מבט שחבריי לעבודה לא ראו בחיים. גם אני לא. פוזל למראה ומבחין באוזניי האדומות. בפניי הורודות. ממבוכה. מזעם. מהסמקה. מאי נעימות.