۷ƙ|נצחיות ושמה חיים.

∞:פרק 21.

;נסיון הוא פנס שמאיר את הדרך בה כבר עברנו.

  -⊱✫⊰-

הילכנו לכמה זמן בשקט. מתקרבים ליעד שנקרא בית קפה אשר מוקם באמצע הפארק. טאהיונג טען שהוא רוצה שאוכל. טען שהוא רוצה גם. מקום לא רע בהתחשב בכך שהנוף סביבי היה עוצר נשימה.

"אתה לא חייב לסחוב כל כך הרבה לבד. בשביל זה נועדו האנשים שמכירים אותך. לעזור ולהקשיב". אמר לי. קולו מתנגן באוזניי. רגיל .רציני. כמו תמיד. בלי זיק במיוחד.

אני באמת לא צריך לסחוב המון כל כך. הנהנתי באיטיות. נכון. אבל ההיונג עזב אותי. היחיד שעזר. באשמתי האמת. כך שזה הגיוני שאסחוב המון. "למה שלא תנסה לפתוח בפניי קצת קצת?". שאל לפתע.

שתקתי.

"אתה פוחד מתגובתי?". שאל בטון שקט.

שתקתי. בראשי אומר כן.

"הבנתי." חשתי איך סובב את פניו אליי. מביט חזק. גורם ללהבות לעלות בלחיי. הבטתי לכיוון שונה. שנינו חוצים את הגשר לעבר בית הקפה. אך הוא נעצר לפתע.

"די לנסות לברוח ממני. אנחנו הרי מנסים להתמודד יחד". הלקה אותי בנזיפה רגועה. גורם לעיני להיפתח בהפתעה. "אנחנו כרגע בחבילה אחת ג'אנקוק. אני כל כולי לך. אשתדל לגרום לך רק לטוב. אז תסמוך עליי".

דבריו היו יפים. אבל, "ומה אם החבילה תתפרק?". הישרתי לו עיניים ריקות. שלא פחדו מלבד. רגילות לכך. מנסות לראות מה יש ליפה הלשון והדיבור להציע לי הפעם. "לשם מה לי לחשוף את עצמי בפניך אם אינך מתכוון להישאר לתמיד".

ראיתי את עיניו מטיילות בין אישוניי. חודרות אליי שוב בחוזקה. מביטות... כאילו וניכס משהו. "יש לי תחושה מאוד ברורה לאחרונה שככל הנראה אשאר לאורך מלא זמן". אמר בטון נמוך.

אבל עדיין היסוס נראה על פניי. "תיידע אותי כשהתחושה תהיה ברורה יותר. סופית." לא נכנעתי. לא מאמין שייתכן ויהיה לנצח.

איתי?. האדם הראשון שמצא חן בעיני?. נצח?. אל תצחיקו את הגרבים שלי.

ראיתי אותו מתלבט ואחר התנשף, מהנהן בהסכמה. "איידע אותך. לא תצטרך לחכות הרבה זמן".

לא ידעתי אם להילחץ או להירגע. התשובה הייתה יכולה להיות כן ולא. קיצונית להחריד. וכל אחת עם השפעה בפני עצמה. "בא". המשיך ללכת קדימה לעבר המקום.

"מה עם הלימודים שלך?". שאלתי בקול שקט. צועד לצדו בזהירות.

"אין היום. השלמת שיעור בסוף תקופת סמסטר.". השיב. המהמתי לתשובה. מהרהר מה עשה אצלי בקמפוס בשעה כזו מוקדמת והאם כל בוקר זה ככה. האם?.

"צהרים טובים". נשמע קולו של העובד, מחייך מעם הדלפק. טאהיונג הצביע לעבר כיסא בצד והיפנה אותי לשם. התיישבתי, נאנח בהקלה. מבטי נדד מעבר לחלון הזכוכית של החנות. מביט בפארק הירוק והיפיפה כשקול לפתע קרא לי מאחור. "ג'ון?".