۷ƙ|נצחיות ושמה חיים.

∞:פרק 4.

;שנה: תקופה של שלוש מאות שישים וחמש אכזבות.

-⊱✫⊰-

התיישבתי על הכיסא, מסדר את חפציי על השולחן. מחכה לתחילת השיעור. כמו תמיד מקדים על מנת לתפוס במקום הראשון על מנת שאוכל להבין טוב את נושא השיעור ולשאול שאלות בחופשיות.

"בוקר טוב". חברי מתיישב ליידי, מניח לידי כוס שמריחה שוקולית טעימה וחמה.

גבותיי עולות בהפתעה. "ג'ימין?".

הוא מארגן את חפציו ומסתובב אליי. לוגם מהכוס שלו בחיוך. "שלך- שלך. מי כמוני ידאג לג'אנקוקי שלא אוכל בבוקר". הוא מגחך ולאחר שנייה מוסיף בנזיפה. "או לא אוכל בכלל".

קימרתי גבות. "אני כן אוכל..." פשוט לא בבוקר. אחרי הנסיעות הבטן שלי הפוכה, איני יכול לאכול מיד. יודע שאקיא. "תודה". חיוך רך עולה על פניי. לא רגיל שנותנים לי. לא רגיל לכך בכלל.

בכלל.

"אני חולה על שוקו". ציינתי באגביות. לא סובל קפה.

"אני יודע". קרץ לי. חבר טוב.

חבר טוב מצאתי. והוא לא מפסיק להפתיע אותי. בנאדם שהכרתי רק לחודשים. למה שידאג לי ככה? שייתן?.

"אתה לעבודה?". הוא מעלה גבות. "רק אל תשכח לאכול כן?". מפוצץ את בועת הדאגה על כך שהוא עצבני עליי אולי.

"יש לי עוד חצי שעה. נוכל לשבת בדשא הקמפוס ולנוח יחד עד שתלך לקורס הבא שלך". חייכתי אליו. מגיע לו. מגיע לו שארצה לטפח אתו חברות. שאשקיע בו יותר.

-

"היי ג'אנקוק".אני נכנס מבעד לדלת הזכוכית ומחייך לליאן. מזדחל אל דלת המטבח, לתוך חדר צדדי שם ומניח באחת מהארוניות את חפצי, מוציא את החולצה השחורה ולובש במהירות בעודי מסדר את שיערי וניגש לדלפק. "מה נשמע? צ'איון כבר במשמרת?". אני שואל בעודי מסדר את הסינר הקצר.

"אכן. עד מתי תעבוד אצלינו?". שואל הוא בעיניים מצפות.

"בנתיים עד סוף חיי. עד שאקבל תשובה לפחות מאחת התוכניות ההתנדבותיות." אני נאנח, פונה לשולחן שאליו נכנסו זוג חדש ומחויך. "שלום". אני מחייך בעודי מניח בידי שניהם את התפריט. "אגש אליכם בעוד חמש דקות". אני מבהיר לפני שאני הולך. פונה לשולחן אחר שעיניי קולטות בו כמה אנשים חסרי סבלנות.

"שלום." אני חוזר על מעשיי אך הפעם עם כמות גדולה של תפריטים. אנשי השולחן מונים כחמישה אנשים.

"תוכל לייעץ לי?". שואלת בחורה. קטנה ממני לוודאי. אך העזות שלה עוקפת את שלי במיליון. "אני לא רוצה להשמין אבל הם סחבו אותי לכאן בשביל ליהנות". מתחילה לספר. הופכת לחסרת בושה כשהיא מסתכלת עליי מכף רגל ועד ראש. חיוכה גודל.