۷ƙ|נצחיות ושמה חיים.

∞:פרק 1.

;ההתחלה היא תמיד עכשיו.

-⊱✫⊰-

"היי!". היא פערה עיניים והסתובבה אליי, עיניה צופנות אזהרה עם התרגשות. "יש לי משהו חשוב לך, רק לך, אל תספר לאף אחד".

חייכתי אליה בהתנשאות. "את כבר מלומדת נסיון לדעת שלא אגיד לאף אחד את סודותיך."

היא גיחכה גיחוך מוסתר של הסכמה. באמת האמינה בי, הרי היינו חברים טובים מילדות. צוחקים יחד. גדלים יחד. עושים שטויות יחד. רבים.

יחד.

"הוא נפגש היום." לחשה לי באוזן כשסידרתי ערכות בארון. "בשעה שש. היא מצאה חן בעיניו והוא הסכים לצאת אתה". היא צייצה בהתלהבות.

חיייכתי חיוך ענק.

ולא בגלל ששמחתי כל כך. שמחתי קצת. חיוכי היה ענק ומכוער. אך מספיק לרצות את ההיא שישבה מולי ורצתה שאתרגש כמוה. התרגשתי. באמת שהרגשתי כלפיה אהדה. שמחתי בשבילו.

אבל הסתרתי את עווית האכזבה שהתפשטה בי.

"היום?". קיוויתי ל-לא.

"היום בשש, בעוד חצי שעה. הם ייפגשו". היא חייכה. שמחה בשביל אחיה. "חשבתי מעולם לא ייקח צעד קדימה. מעדיפה שיצא מהבועה המוזרה שנכנס אליה". מלמלה.

גם אני שמחתי בשבילו. גירשתי בכל כוחי את היצר הקטן של הקנאה לאותה אחת שזכתה להיפגש ולראות אותו.

מנסה בכל כוחי להיות שמח בשביל אחיה של חברתי הטובה.

אותו אחד שמבלי לראות אותו אפילו פעם אחת בחיי ומבלי להחליף אתו מילה, מצא חן בעיני.

-

טוב. אולי כן ראיתי אותו פעם אחת.

זה היה כרגיל יום עבודה, אליה נסעתי ישר אחרי לימודיי באוניברסיטה. מצבי הכלכלי והעובדה שפרנסתי את עצמי מאלף ועד תיו, לא אפשר לי כמו רבים אחרים ללכת לחדרי כושר ולטייל עם חברים אחרי השיעורים במסעדות.

הייתי צריך לממן את לימודי. את האוכל. את עצמי.

לאור העובדה הזאת, לא פלא שמצאתי את עצמי כרבע שעה אחרי הלימודים כבר בתוך העבודה. מחייך אל חברתי. "היי ילדה ללא עתיד". טפחתי בגבה.

אהבתי לעקוץ אותה, לונה לא עסקה בלימודים כמוני. עוד לא החליטה מה ליבה רוצה. בינתיים תחסוך ותהנה מחייה. בעוד כמה שנים תחליט מה היא רוצה לעשות. "ניקיתי כאן, אין צורך לעורר בלגן ילד לא מתורבת". לא הסתובבה אליי אפילו.

הסתרתי חיוך והלכתי להלביש את מדי העבודה, מעלה מסיכה על פניי.

"ג'אנקוק, אני צריך עזרה בחדר הפנימי". הופיע המומחה מעם הדלת, מסמן לי לבוא.